ילדה רדומה, קורי שינה עבים עוטפים את גופה הכחוש
היא שכובה במיטה גדולה, לבנה
חדר ריק עם אשנב קטן למעלה כאילו מציץ לתוכה
ורק כתם קטן שחור בקצה הסדין מאיים לגדול

צעדים קטנים של נעליים יקרות רוחשים ברקע
נעליים יקרות של יצורי תמותה חסרי פרצוף
אבל אוזניה לא תשמענה
ועיניה לא תראינה
כי שקועות הן בתרדמה עמוקה, שינה מכושפת.

ולפתע, במימד הערביים בין חלום למציאות
אור בוהק מציף את החדר הרדום
בת שחוק לוחשת באוזנה החיוורת
"תתעוררי ילדה, אני כאן".

היא פוקחת לא פוקחת את ראי נשמתה
והלובן המסנוור חודר עמוק, הוא כואב,
בבת אחת נעתקת נשימתה
מעוצמת הריגוש המתוק שבן רגע קם לתחייה
מרפא את ליבה הדואב.

וכשעיניה פעורות וחזה פועם
בתוך הלובן הבוהק היא מבחינה בניצוץ תכלכל
היא מושיטה את ידה ופתאום היא נופלת מסוחררת,
מוצאת עצמה במרחבים של שכרון כחול
מתמכרת להרגשת הטוהר ששוטפת אותה ולא יכולה להפרד.

מוחה משוטט במחוזות רחוקים
שירת הסירנות נשמעת מאי שם
הלובן העוטף מסרב להרפות
והיא, מתרפקת על מעופה.

חדר ריק, מיטה לבנה רחבת ידיים
אשנב קטן מלמעלה בוחן את העולם שבחוץ
הילדה הרדומה כבר איננה כאן
ורק הכתם הקטן השחור
הפך לנקודה זעירה שהולכת ונעלמת בקצה הסדין.