תמיד תהיתי איך זה למות, מה יקרה לי, לגוף שלי, ובכלל, לאן
ממשיכים אם בכלל.
אותי דרסה משאית, חציתי את השדרה בלי להסתכל יותר מדי לצדדים
ולא ראיתי את המשאית של קוקה קולה שהתקרבה במהירות, במשפט לא
הצליחו להרשיע את נהג המשאית בנהיגה במהירות מופרזת, משהו עם
זה שהראיות לא היו קבילות בבית המשפט.

המוות שלי היה כואב, תמיד חשבתי שכשמתים זה מהיר כזה ולא שמים
לב לכאב אבל זה בכלל לא נכון, אני הרגשתי טוב טוב את הרגל שלי
נשברת ואיך שהחזה שלי התפוצץ, ממש כמו בסרט הנוסע השמיני. זה
כאב כל-כך שעוד כשהגעתי למשרד של ה"חדשים" צעקתי מכאב ולא שמתי
לב בכלל שאני כבר לא בחיפה, ואין כבר אוויר מעופש. הייתי עכשיו
במסדרון ארוך כזה, עם הרבה כיסאות אבל משום מה היינו שם רק אני
ועוד אחת בלונדינית שניראתה בן אדם ממש נחמד.
שאלתי אותה איפה אנחנו אז היא הצביעה על השלט שהיה שם מעל לדלת
- "מלאכים טריים". בהתחלה לא הבנתי מה בדיוק הולך שם אבל אחרי
כמה דקות יצא מהחדר בחור שפשוט קרן מאושר ולא הפסיק לצהול
משמחה ולצעוק "אני מלאך! אני לא מאמין שאני מלאך!"

כשהבחורה לפני יצאה היא קראה לי "בני תורך, אני מחכה לך פה
בחוץ", זה היה נראה לי נורא מוזר שהיא יודעת את השם שלי אבל
אחרי זה חשבתי על זה שבטח כשמתים אז כולם מכירים את כולם. הדלת
של החדר היתה מעץ זהוב כזה, משהו ממש יפה ומכובד, כשנכנסתי
התיישבתי מול השולחן שעמד שם ריק מדברים, בכלל האיבזור בחדר
היה ממש מצומצם, שתי עננים קטנים לשבת עליהם ועוד תג שם של
אותו בחור שעבד באותו חדר, היה כתוב שם "אלי".
כשהוא נכנס לחדר היתה סביבו הילה כזו מהודרת, משהו ממש ברמה,
טוב אחרי הכל הוא אחד מההכי בכירים.

אחרי שהוא הסביר לי את כל עניין המלאכים הזה שאני אחד מהנפילים
וכל מיני דברים בסגנון אז הוא אמר לי שאני אחזור אליו בעוד
שבוע, אחרי שאני אסתדר ואתארגן ואמר לי שהשותפה שלי היא נטע,
אותה בחורה שהיתה איתי בחוץ.
היא באמת חיכתה לי בחוץ, ועכשיו אני יודע למה היא היתה נורא
מוכרת לי, היא היתה חברה שלי בגן. אני יודע שהגן זה לא כל-כך
נחשב אבל היינו ממש חברים, עם נשיקה והכל. גם היא זכרה אותי
וזה היה ממש נחמד להגיע למקום חדש עם מישהו שמכירים.

אנחנו גרנו ברח' אלי הנביא 13, דירה 2 ב'. כל העניין הזה עם
בנייני המגורים פה נראה ממש מגוכך, כל הבניינים הם של שתי
קומות אולי שלוש לכל היותר. שמתי לב לזה בגלל ההורים שלי, הם
היו אדריכלים ואם הם היו רואים את זה אז בטח היו אומרים שזה
בזבוז מקום נוראי ותכנון נורא לוקה.
השכן שלנו מלמטה, צחי, אומר שהכל פוליטיקה והכל זה פרוטקציות.
והמהנדס בכוונה בנה בניינים קטנים כדי שככה הוא יצטרך לבנות
יותר בניינים ואז להרוויח יותר ובכלל כדי להתקדם פה לאנשהו
חייבים ללקק למישהו בכיר.

אחרי שבוע חזרנו למשרד של אליהו, קיבלנו כנפיים ומעין ספר של
ברית המלאכים, לפנינו היה את אותו בחור מאושר רק שהפעם הוא
נראה די מבואס, הוא היה על סף דמעות וכל הזמן ביקש מאיזה חבר
בלתי נראה שלו שיחזיר אותו לחיים ושהוא לא רוצה להיות מלאך,
הוא רק רוצה להיות עם אשתו. לי הכנפיים האלו נראו דווקא די
מגניבות, נטע אמרה לי שזה סתם מעצבן ולא הבינה למה לא יכלו
לעשות שאנחנו פשוט נוכל לעוף ככה סתם בלי צורך בכנפיים
מעצבנות.

בחודש הראשון לא הבנתי מה אני בדיוק אמור לעשות עכשיו אז רוב
הזמן טיילתי בעיר. מצאתי שם דאנס בר ממש נחמד ככה שכמעט כל יום
הייתי הולך לשם. ניסיתי לשכנע את נטע לבוא איתי אבל היא אמרה
לי שהיא עדיין לא מוכנה לחגוג והיא צריכה עוד לעכל את עניין
המוות הזה שבא לה קצת בפתאומיות. היו בבר הזה משקאות ממש
מוזרים, לא היתה את השתייה הרגילה, לא היתה להם בירה או וודקה
תפוזים, רק כל מיני קוקטיילים כאלו עם שמות נורא מוזרים כמו:
מלאך רטוב, גהינום שחור, זומבי ועוד, אבל היה שם משקה אחד
שנורא עניין אותי, קראו לו "מוות נעים". זה היה נורא מוזר כי
זאת לא היתה הפעם הראשונה ששמעתי את צמד המילים האלו. כשהייתי
הולך ברחוב היו עוברים אותי אנשים ואומרים לעצמם בשמחה, "מוות
נעים, מוות נעים".

אחרי שדיברתי על זה עם צחי הוא הסביר לי שכל מלאך לעתיד שמת,
אז לפני שהוא מגיע לחדר של אלי הוא מגיע למישהו שקוראים לו
מוטי הרחום והוא זה שאחראי על זה שהמוות של כולם יהיה "מוות
נעים". וכנראה שכשאני מתתי הוא היה חולה. אני נורא התעצבנתי על
זה כי זה לא פייר שאני סבלתי כל-כך לפני המוות, אם הם כל-כך
דואגים למלאכים אז הם יכלו לחכות שמוטי יחזור ואז שאני אמות.
בשביל לסדר את העניינים הלכתי לאלי כדי לראות מה הוא יוכל
לעשות.

כשהגעתי למשרד שלו המזכירה שלו ישר קפצה עליי ואמרה שאני לא
יכול להכנס ושאלי מאוד עסוק עכשיו, אבל אני, אני רתחתי. ישר
העפתי את המזכירה דרך הקיר של המבנה, לא ידעתי שמלאכים הם כל
כך חזקים.
כשפתחתי את הדלת של החדר נדהמתי למצוא את אלי ונטע עושים את זה
על השולחן שלו. "מאחורי הגב שלי?? ככה עושים לחבר??" צעקתי
עליהם והם, הם בשלהם, כאילו שלא מתייחסים אליי בכלל. ואז
הרגשתי את זה, כאב חד בעורף, הרגשתי איך שהעיניים שלי נעצמות
ואני נופל על הרצפה.

כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בדירה שלי בחיפה, נושם את אותו אוויר
מעופש.
"וואלה אחלה חומר, אני צריך לקנות לעצמי עוד", ראיתי את המזרק
על הספה והבנתי שחזרתי הביתה...