לולא חזרתי מאוחר מן העבודה, הלילה הזה היה נראה לי רגיל
לגמרי. אומנם היה חשוך בחוץ וכמה טיפות של גשם טפטפו בעקשנות
על השמשה ועל מכסה המנוע אך אותם שירים התנגנו ברדיו ואני
המשכתי לנסוע באותה דרך עפר מפותלת שמובילה לביתי.

    איפשהו בדרך, בערך חצי שעה מהבית קלטתי בזוית העין בחורה
יפיפיה העומדת לתומה בצד הכביש. היה לה מבט מפוחד, חסר תקווה
ואיכשהו, בלא מודע- עצרתי את הרכב לצידה ושאלתי לשלומה. "אני
בסדר" היא ענתה לי, למרות שהיה מובן מאליו שלא. אין לי מושג
מאיפה זה בא לי, אבל שאלתי אותה אם היא מעוניינת לתפוס איתי
טרמפ הביתה .כי בכל זאת, הייתי רווק בודד שמחפש הרפתקאות.

    במהלך כל הנסיעה ברכב היא שתקה. כאילו אני איזו מפלצת
איימתנית שעלולה לטרוף אותה או איזה נביא זעם שינקום על כל
הברה שתוציא מפיה. רק כשממש נכנסו הביתה, היא הרגישה במעין
מעטפת ביטחון, שלחה אליי חיוך והתיישבה על ספת האורחים.
"איך קוראים לך?" שאלתי.
"קוראים לי מנדלינה" היא השיבה.
"שם מעניין" קבעתי.
"אולי" היא ערערה.    
"למה אולי? לא בכל יום פוגשים בחורה שקוראים לה מנדלינה"
עניתי.
"אתה צודק, אבל לא בכל יום פוגשים בחור שעוצר לבחורה שקוראים
לה מנדלינה בצד הכביש" היא השיבה  והביטה בי.
"את צודקת" חייכתי בגיחוך, "את צודקת".

בבוקר, כשהתעוררתי, היא לא הייתה לידי. למרות שבאותו הלילה
הייתי בטוח שהיא שכבה לידי באותה המיטה.רק כשהתקדמתי לעבר
המטבח הבנתי שאת היום שלה היא התחילה מבעוד מועד. חלונות
מצוחצחים, ריצפה נקייה ואפילו חביתה חמה חיכתה לי עם כוס קפה
על שולחן האוכל. היה שם הכל, מלבד מנדלינה. התיישבתי לאכול את
החביתה, שעל פי חמימותה הבנתי שמנדלינה עזבה ממש לא מזמן.
פרסתי את עתון הבוקר מול העינים וקיוותי, שאחרי שאסיים לקרוא
את העיתון היא תחזור.בטח היא רק קפצה למכולת, תיארתי לעצמי.

אחרי שכבר סיימתי לחרוש את כל כתבות העיתון, לצפות במהדורת
החדשות של הבוקר ולהביט בעקשנות בשעון הבנתי שמנדלינה נעלמה.
וכנראה היא לא תחזור בזמן הקרוב. השעה הייתה כבר מאוחרת,וידעתי
שאני חייב לקפוץ לעבודה-אבל רק בגלל מנדלינה, החסרתי יום
עבודה.ישבתי, חיכתי וקיוותי-אולי, אולי היא תחזור.תסמונת
מנדלינה קראתי לזה, אבל לא משנה כמה הייתי חולה בתסמונת-
מנדלינה מעולם לא חזרה.

למחרת, שבתי הביתה לאחר השלמת שעות העבודה החסרות בלילה רגיל
לגמרי. אומנם היה חשוך בחוץ וכמה טיפות של גשם טפטפו בעקשנות
על השמשה ועל מכסה המנוע אך אותם שירים התנגנו ברדיו ואני
המשכתי לנסוע באותה דרך עפר מפותלת שמובילה לביתי.    

איפשהו בדרך, בערך חצי שעה מהבית קלטתי את אותה מנדלינה עומדת
לתומה בצד הכביש ומחזיקה בתיק גדול ורחב.היא נצפתה באותו מבט
מפוחד וחסר תקווה ואיכשהו, למרות שלא ממש רציתי עצרתי שוב
לידה. כי בכל זאת, הייתי רווק בודד שמחפש הרפתקאות.
"מנדלינה" חייכתי.
היא חייכה בחזרה.
"את רוצה טרמפ הביתה?"
היא הנהנה לחיוב בראשה.
גם הפעם, במהלך הנסיעה היא תפסה ממני את אותה דמות מפלצתית עד
ששבנו הביתה, ואותה מעטפת ביטחון עטפה אותה.
"רק שתדעי לך, שהחביתה הייתה טעימה מאוד" אמרתי לה.
"תודה, אני אוהבת לבשל".
"אפשר לשאול אותך למה ברחת?"
"אולי"
"למה אולי? לא בכל יום פוגשים בחורה שמכינה לי חביתה וסתם ככה
בורחת"
"אתה צודק, אבל לא בכל יום פוגשים בחור שמכניס לביתו בפעם
השנייה, בחורה שבחרה ממנו בפעם הראשונה"
"את צודקת" חייכתי בגיחוך, "את צודקת".

התיישבנו לצפות בטלוויזיה בסלון, והיא פרקה את חפציה מהתיק
הגדול והרחב שלה.לאחר שסיימה, היא התיישבה לידי והתחבקנו.היא
חייכה.בלי לדבר, אבל החיוך שלה אמר המון.נישקתי אותה.היא חייכה
שוב.נישקתי אותה שוב.
"תבטיחי לי שלא תברחי ממני שוב, אני אוהב אותך מנדלינה" אמרתי
בתקווה איתנה לשמוע את צמד המילים 'אני מבטיחה'.
"אני אשתדל" היא אמרה.ואני חייכתי והיא חייכה.שני חיוכים
שאומרים המון.

בבוקר, כשהתעוררתי, מוקדם מהרגיל,היא לא הייתה לידי.למרות
שבאותו הלילה הייתי בטוח שהיא שכבה לידי באותה המיטה.התקדמתי
לעבר המטבח, בתקווה שלצד חביתה שבודאי הכינה אצפה גם בה, סועדת
לצידי. אך כשהגעתי למטבח, היא ארזה את חפציה שפרקה לא מזמן.
"את הולכת?" שאלתי.
"אני לא נשארת" היא אמרה.
"אז זה אומר שאת הולכת" השבתי לה.
"את זה אתה אמרת" היא ענתה.

ידעתי שהסיפור ביני לבין מנדלינה נגמר.ולמען האמת,אף השתדלתי
לא לעבור דרך אותה דרך עפר מפותלת פן אראה את מנדלינה
שוב,ובניגוד להבטחתי האישית-אעצור לידה.וכך המשכתי לקפץ לי
ברחובות העיר,בחיפוש הגורלי אחרי האהבה.