הוא צפה בו קופץ מקצה הצוק בידיים פרושות וראה את החבל נמתח
במהירות,
האזין לצווחת האושר שפרצה מפיו,
חיפש את ריח הפחד אבל לא מצא אותו.
חיכה שאביב יחזור אליו בפנים סמוקות ועיניים מבריקות ויאמר לו
פעם נוספת כמה שהוא הפסיד...
זה ממש עיצבן אותו שהוא נסע כל כך רחוק, שילם כל כך הרבה
והתרגש כל כך לקראת קפיצת הבנג'י הזאת ובסוף הוא נשאר על
הצוק.
עוד יותר עיצבן אותו שלכל הסיפור הזה היה כבר טעם של שיגרה.
כל פעם אביב בא עם רעיון חדש, פעם זה צניחה חופשית ופעם שחייה
עם כרישים. הוא תמיד מסרב בהתחלה, מנסה להעלות נימוקים
משכנעים, אבל כל פעם אביב מסיים את הויכוח בהזכרת האדרנלין
האלוהי.
בסופו של דבר הוא תמיד מוצא את עצמו משתפן ברגע האחרון וכועס
על עצמו.
הרבה פעמים חושב לעצמו אם מתישהו הוא יוכל לספר לאביב על
האדרנלין האלוהי שסוחף אותו כשהרמזור מתחלף לאדום כשהוא רק
באמצע מעבר החצייה.