הרוח הקרה מלטפת את פניי...
אני עומד על צוק מעל לים שחור וסוער, הגשם ניתח במלוא עוצמתו
על גופי ואני עדיין יכול להרגיש את צילה האפל בין ידי.
הדם כבר מזמן הפסיק לזרום מהחתכים בפרקים ואני עדיין עומד פה,
לא יודע למה, לא זוכר, רק מרגיש, מרגיש את החמימות שהיא שאבה
ממני לפני שהפנתה את גבה והלכה לדרכה. ואני רק עמדתי שם, על
הצוק הבודד שלי, מביט בגבה, לא מסוגל להוציא מילה.
כי על צוק קטן מעל ים שחור וסוער יש רק מקום לבן אדם אחד, אם
הייתי יכול הייתי נותן לה את המקום הזה, אבל היא לא רצתה אותו
ועכשיו אני פה, נעלי ממוסמרות לקרקע ודם חיי מטפטף לאיטו
מוורידי החתוכים, אני אוהב איך שזה נשמע. מאוד רומנטי ופואטי,
יש משהו מאוד רומנטי ומושך בכאב, בייחוד בכאב של הבדידות, כי
אנחנו תמיד מצפים שכמו בסרטים הבדידות תישבר ביום מהימים,
שיהיה טוב, אבל אנחנו חיים בעולם אמיתי, לא הוליווד. פה
הבדידות היא נצחית, קרה כמוות וכואבת עשרות מונים. נושכת,
מועכת, מוצצת את לשד החיים מתוך מהותך עד שלא נותר בך אפילו
הכוח לזעוק לרחמים וגם אז אנחנו ממשיכים לחיות, כי אנחנו עדיין
שומרים על התקווה, שיום אחד זה ישתפר, יהיה טוב, ודברים יהיו
יותר קלים, יותר חמים, יותר טובים.

אבל זה לא משתפר, זה רק הולך ומחמיר, הכאב חורך את הנשמה
מבפנים, הורס את הגוף תא אחר תא עד שנשאר רק אפר, כן, אנחנו לא
מתים מזקנה, אנחנו מתים מבדידות.
ועכשיו תורי. למות. לישון. לא לחלום לעולם, להפסיק להתעורר עם
זעה קרה שמכסה את גופי מסיוטים מסויטים שסוחטים את כוחי הנפשי
עד טיפת הדם האחרונה.
חלק ממני רוצה בשלווה הנצחית חסרת התחושות הללו עד כדי כאב.
וחלק אחר אותו חלק ששומר על גחלת התקווה הנצחית מסרב להיכנע.
"לך תדע מה יקרה מחר, אולי זה סוף סוף יפסק, אולי יהיה יותר
טוב"
לא, לא הפעם, אני מרפה מהחיים, מרפה מהכאב. פעם קראתי שיותר
קשה להרפות מדבר מאשר להחזיק אותו בכוח בעודו בורח, עכשיו אני
מבין.

שמישהו אחר ישמור על התקווה, אני סוגר את האור.