כשנועה לובשת על פנייה הבעה של עצב, היא כבר לא זוכרת את
העתיד, ולא מחכה לעבר. נועה דורכת בהווה, שבעוד זמן מסוים יהיה
שייך לעבר שהיא כבר לא מחכה לו. בדרך לדירה עם הגג, עידו מנסה
לנשק, ומבעד לשערו הדליל היא יכולה לראות פרפר כתום-שחור מוטל
מת על המדרכה. זה עושה לה כבד בפנים. זה כמעט אותו פרפר שקישט
את ההווה שעבר, שריחף בקלילות מעל ראשה והתחבר לעננים שהרוח
נשבה.

נועה נדהמת, והשפתיים של עידו כבר חסרות סבלנות. בדירה עם הגג
הוא יאמר שהיא משתנה לו, והיא תדע ותכאב. היא תמיד ידעה
שפרפרים לא חיים הרבה זמן, אבל היא לא תיארה לעצמה שהם מתים כל
כך מהר. וכבד בפנים. טיפות של גשם דקיק מרטיבות את אפה, ועידו
מקלל.

והכל ניראה כל כך לא שייך, ביחד עם הפרפר שפעם היה חי ועכשיו
הוא מת, שנועה רוצה לבכות ולקמט את האף, אבל עידו כבר גורר והם
בעלייה שקשה להתנגד לה, והיא רועדת כי מת פרפר באוויר ונישאר
על המדרכה. בדירה עם הגג עידו אומר לה שהיא משתנה לו, והיא
יודעת וכואבת, וכשהיא מלטפת את פניו שפעם היו מתקמרים למענה,
הסנטר דוקר.

ביום שבת בבוקר, כשהיא פורעת את שיערו החלק, ואצבעותיה נפגשות
עם קשרים מרתיחים, וכשהוא מילל ומסתובב היא כבר אורזת. נועה לא
מתגעגעת לעבר, היא רק מחכה שההווה יעבור. ובינתיים דפנה ושרון
באים לבקר, ואחריי שהם עוזבים באים לבית צוקר וגליה, ואחריהם
מופיעים גם אלון ורונן ועדי, ונועה נזכרת שהפעם האחרונה שהיו
בבית כל כך הרבה אנשים הייתה כשאבא שלה עבר שלא במעבר חצייה.

בזמן שכולם צוחקים, לובשת נועה את הבעת הנוחות שלה, ומכינה
לכולם קפה, גם פוגשת את עיניו של צוקר במטבח, וצוחקת בקול שקט,
אבל בקול. ברקע מנוגן שיר של דיויד ברוזה, ונועה מגבירה כשכולם
כבר עמוק בתוך האוכל וספריי המחזור מהתיכון והזיכרונות מהצבא.

עדי ורונן מחקים את המורה לחשמל כשנועה חומקת מהבית. ליד שפת
הכביש, מתחת לעלייה, מונח הפרפר הכתום-שחור ונועה רוכנת אליו
ומחפשת עיניים, אפילו נקודות. כשהעיניים של נועה קצת מטפטפות
היא מריחה שמש מעלייה, ולא מופתעת מחדש לגלות את עידו רוכן
אליה ומחמם מתחת לסנטר, איפה שדוקר עכשיו.

ושוב עידו גורר בעלייה שקשה להתנגד אליה, והשמש שורפת חלקים
חשופים, ונועה מקללת, אז עידו שותק. בדירה עם הגג הוא יאמר לה
שהיא משתנה לו, והיא תדע ותכאב, תכאב ותדע.כשהשפתיים של עידו
נפגשות עם שלה, באמצע הדרך, היא יכולה לראות מבעד לשערו הדליל,
פרפר צהוב-ירוק מרחף באוויר, והכל ניראה כל כך לא שייך, שנועה
רוצה לבכות, אבל הם שוב בדרך לדירה עם הגג, והעלייה קשה לה.