את העיניים אפשר לפקוח בקלות. לסגור אותם להרבה זמן, זה מה
שקשה. אולי בגלל שאי אפשר לדעת מה קורה סביבך כשהם סגורות, אתה
עיוור יותר מתמיד למתרחש סביבך, וחוסר השליטה הזה, מפחיד.
עוד מעט יהיה כבר מאוחר מידיי, בשביל להתחרט על הדברים שכבר
עשינו. עוד מעט כבר לא יישארו דמעות למחות. עוד מעט כבר לא
יישארו זיכרונות, או למה להתגעגע. ועוד מעט, עוד מעט.
מישהו ברקע שר בכעס, על העולם הנורא שבו הוא חי. אנחנו כבר
מזמן החלפנו למציאות אחרת. אנחנו כבר מזמן בדיגיטלי. כבר מזמן
אנחנו מתכנתים את עצמנו להרגיש משהו אחר. בדרך אחרת. בעוצמה
אחרת.
הכוס שלנו לא מלאה ולא ריקה, וגם לא חצי חצי. אם אין צד פסימי
וגם לא אחד אופטימי - אז מה נשאר?
וגם אם אומרים לי לכתוב משהו יותר שמח, אין לי ממש מאיפה
להשיג. כבר לא מוכרים את זה בגרמים, אז בעשרים וחמישה שקלים.
האושר כבר מדולל מידיי, כי סתם רוצים להרוויח עליו יותר כסף.
המצב על הפנים, ואין ממה להתרגש.
החיים זאת שאלה, שאין לא פתרון. אבל הפילוסופיה בגרוש הזאת סתם
מתמשכת יותר מידיי. יותר משורה אחת זה כבר יותר מידיי. ואני
יודעת שאני לא יודעת הרבה, ושיש עוד הרבה דברים שאני לעולם לא
אדע. מה הסיבה לקיומנו? מהי אהבה? למה כל כך קשה לי לחייך?
אבל אם יכולתי להיות כמו העשן ולהתנדף כל כך מהר לאוויר, בלי
להשאיר אחרי ראיות לעצם הימצאותי בכדור הארץ אי פעם, היית
חושבת רק דבר אחד -
עוד לא עשיתי למישהו את היום. |