ושוב זה פאב, אותו הפאב.
בעצם זה מועדון בשביל כולם, אנחנו רק יושבים על הבר, ושוב אני
מזמינה בקרדי בריזר, בטעם אבטיח כמובן, ושוב הוצאתי את המחברת
שלי, על מנת לכתוב עוד מונולוג מטופש, וכמובן שהדלקתי סיגריה
שאני אעשן ממנה בדיוק כלום והיא כמו תמיד יושבת במאפרה ומחכה
לי.
ושוב אלו אותם האנשים יושבים בפאב, זה מקום של קבועים אנחנו
מהקבועים כמה שזה עצוב, כמה עצוב שכל אחד מהעובדים אפילו
הזמניים מכירים אותי, אפילו הדי ג'י האנטיפט כבר רגיל שכשאני
נכנסת הוא מחליף רשימת שירים, הופך בשניות את הרוק הכבד שכל כך
עושה לי הרגשת ליכלוך לזמרות  הרכות המתוסכלות שאני כל כך
אוהבת הוא אפילו הסכים לשים לי ניק קייב הפעם, כמו פרס לילד
קטן.
ובכל פעם שאני פה הברמן מנסה להתחיל איתי ואיתו עוד חבורה אחרת
של גברברים מזילי ריר, אני יושבת על הבר והם מאחורי בוהים
במחשוף שלי וחושבים שאני באמת מקשיבה להם, וכל כך כואב לי
להיות לבד, ופגשתי בחור אחד והוא היה מדהים וחשבתי שמעכשיו
יהיה טוב!
והוא לא התקשר, ושוב זה קרה לי ושוב אני בפאב הזה מחכה לגאולה
מהקלות הבלתי נסבלת של היקום.