הם עוברים לידי בכל יום, אנשים שאני לא אכיר.
וכל צילצול פלאפון שקורע את האוויר, הוא לא ממני, ואני גם לא
אתקשר אליהם אף פעם.
והבחור ההוא, עם השיער הארוך שאסוף בגומיה, והכובע השחור הסרוג
לא יכיר אותי אף פעם, וגם לא אני אותו.
שלושה מושבים בתחנת אוטובוס מפרידים ביני לבין האישה עם התיק
השחור. נעלי העור החומות שלה מתופפות על יצקת הבטון..
"את צריכה שמונה?" היא שואלת.
ואני רק אומרת תודה, ועולה במהירות.
ומשאירה מאחוריי שוב, את האנשים שאני לא אכיר.