הזמן: יותר מידיי מאוחר בשביל לזכור.
המקום: מוזיאון ישראל, בירושלים (אירוני).
הדמויות: אני ומתוקית.

ישבתי אתה ודיברנו. כמו תמיד. אבל הפעם הייתה שונה, הפעם
החלטתי להגביר את קצב השיחה שלנו, ככה שדרך הסקת המסקנות שלנו
תהיה מהירה יותר.
אז היא התחילה לתכנן את החתונה שלה, ואני - את ההתאבדות שלי.
אני אוהבת אותה. היא הרבה בשבילי. אני זוכרת את היום הראשון
שנפגשנו, אחרי שלא ראיתי או דיברתי אתה כמעט שנתיים. זה היה
מוזר. היה בינינו תקל כזה, התאהבנו באותו בחור. אחר התגלה,
באופן לא מפתיע, שהוא אהב אותה, וסתם היה איתי.
פחדתי שככה היא תתחיל את אותו סיפור שוב. היו לי כבר חיים
חדשים, וכבר המשכתי הלאה. בנים אחרים דחו אותי, התאהבתי באנשים
אחרים שלא רצו קשר איתי, אבל הגאווה שלי הייתה סבירה. ואז היא
ראתה אותי, אמרה לי שלום, ואיכשהו עשתה מה שציפיתי שהיא תעשה
-העלתה את הנושא הישן ההוא, בצורה לא הכי אסתטית.
אני אוהבת להאשים אחרים בבעיות שלי. במשך שלוש שנים האשמתי
אותה ואותו בביטחון העצמי הנמוך שלי, ובזה שאני אף פעם לא
יכלתי לסמוך על זה שבנים יהיו איתי בגלל שהם אוהבים אותי, בלב
טהור ותם.
אבל יש סיבה שכתבתי את זה, מה שזה לא יהיה.
אהה..כן, רציתי לומר "אני מצטערת מתוקית". למרות שלא ידעתי
שאני חשבתי את זה, רציתי להתוודות. רגע לפני, מה שלא הולך
לקרות עכשיו.
סולחת?