"נכון לחם עם חמאה תמיד נופל על הצד של החמאה?"
"נכון" - עניתי בתמיהה.
"ונכון שחתול תמיד נופל על הרגליים?"
"גם כן נכון".
"אז איך נופל חתול עם חמאה על הגב, אה???"
ושנינו פרצנו בצחוק מטורף.
 
אלו בדיוק הדברים הללו שמחזיקים אותנו ביחד, כמה שעצוב לפעמיים
ויש מריבות.
תמיד היא באה אלי פתאום עם יציאה חדשה של "איך עיוור יודע מתי
להפסיק לנגב....?"     ושוב אני שלה. ושוכח את הדמעות.
בתחילת הקשר, עם כל הפלצנות שבדבר, הרגשנו שאנחנו איזה תאומים
סיאמים שהופרדו בלידה ועכשיו חוברו יחדיו בסלוטייפ. פשוט נפשות
תאומות. לא היה דבר שלא הסכמנו עליו. אם בפרטים הקטנים
והשוליים כמו מוסיקה, דעות פוליטיות, מהפכניים אהודיים, ואם
בפרטים החשובים והמשמעותיים כמו: את הקורונפלקס- רק בכף!,
להתנגב- במקלחת כמובן, פיצה עם תירס כתוספת, ושאין דבר יותר
טוב מרכבת הרים מטורפת.
וחשבתי עליה, יותר ממה שאני בטוח היטלר חשב על תוכנית השמדת
היהודים. פשוט לא יכולתי להפסיק! הוקסמתי, הוקסמנו והרגשנו שכל
יום בשמיים אנו נוגעים.
כמה ימים רצופים לא הלכתי לביה"ס, אלא ריחפתי. כי הראש שלי היה
אי שמה, רחוק, אצלה. וכל פגישה הייתה גילוי חדש, לבלוב, פריחה,
הדבר שהביא משמעות לחיי, שיא השיאים, יותר טוב מהמרתון ביום
שישי של 'לחיי האהבה'.

והזמן עבר, וכמו שהשב""ק אמר: נפלנו וקמנו. אבל פתאום זה
נגמר.
לא הקשר, וגם לא האהבה, המשיכה בטוח לא. אבל אותו לבלוב...אותה
פריחה...
והשגרה המפלצתית פרצה בפרעות לקשר בלי שהספקנו לסגור לה את
הדלת בפרצוף. ופתאום מצאנו עצמנו חושבים, אבל פחות, ומחפשים
להכל תירוץ.

ויום אחד היא עזרה אומץ, ושחררה את החבל מהרציף. בטוח אני
שלמרחק רב נגיע עד שלנופף אחד לשני לשלום מהסיפון נפסיק.
אך כנראה שזוהי הדרך, אבל רק אין יכול אני להבין,
לאן נעלם הריגוש והקסם,
ועל איזה צד חתולים עם חמאה על הגב נופלים...