-"בא לך לנסות נרגילה?". זה המשפט שאמרה לי הבחורה היפה בשם
נועה שישבה שם. בחיים לא ראיתי אותה ולא הכרתי אותה גם כן.
אבל איך שראיתי אותה ישר נמסתי. כמו שקורה עם כל בחורה. אני
עלוב.
בחיים שלי לא עישנתי אבל באותו יום כאב לי הגרון והדכאון
השגרתי שלי התגבר באותו שבוע אחרי כמה ימי בית ספר לא מוצלחים.

-"אבל כואב לי הגרון" אמרתי בצורה שתנסה לא לבייש אותי. במיוחד
מול נועה למרות שלא הכרתי אותה עדיין אני צריך להיות מאצ'ו.
אני עלוב.
-"נו" אמר לי חבר טוב שלי שפעם ראשונה ראיתי אותו מעשן ולא
ידעתי על כך בכלל "אז זה יעזור לך, באמת!" ואז הוא סיפר לי
איזה סיפור על חבר שלו שכשהם נסעו לטיול וגם לו כאב הגרון בערב
ואז הוא עישן נרגילה והכל עבר לו. חייכתי חצי משוכנע, ובנוסף
נועה הסתכלה עליי בעיניי זהב נוצצות מנסות לשכנע. בנוסף היה
לידה מקום פנוי.
השתכנעתי. אני עלוב.
ישבתי ליד נועה. התחלנו לדבר. בינתתים כל אחד בתורו לקח שתי
שאיפות והעביר הלאה. עד שה-"צינור" הזה של הנרגילה הגיע אליי.
שאלתי מבויש -"מה אני עושה עם זה? כאילו איך אני לוקח מזה
שאכטה?". הסתכלתי על נועה. היא צחקה. אני כזה עלוב.
איזה ילד אחד שהכרתי ביסודי ולא דיברתי איתו מאז הסביר לי.
שאפתי את העשן והוצאתי אותו החוצה. הערפל כיסה את האוויר
מעליי. ההרגשה הייתה מיוחדת. חום מילא את גרוני ופי. הרגשתי
כאילו יש לי כוחות על. ואז אחרי שסיימתי לנשוף את העשן
השתעלתי. אני עלוב.
כולם צחקו. אבל לא נועה. היא תפסה את ידי ושאלה אם אני בסדר.
הסתכלתי לתוך עיניה ואמרתי -"אני חושב שכן..." היא חייכה.
לא האמנתי בחורה שהכרתי רק לפני שעה ממש מתעניינת במצב שלי.
ישבנו במרפסת. המרפסת של חבר שלי שיש לו היום יומולדת. לחבר
הזה יש עוד חברים שלא הכרנו והם היו איתי ועם נדב במרפסת. איתי
עם נדב ועם נועה. וההרגשה הייתה מיוחדת. הנרגילה נתנה לי
להרגיש משהו מיוחד. אבל בנוסף לכך גם הרגשתי שייך.
כן, הרגשתי שייך כשישבתי עם חבורת אנשים שעד היום לא הכרתי.
הזמן עבר. שעה-שעה וחצי. איבדתי את תחושת הזמן.
פתאום האנשים שישבו במרפסת אמרו שהם הולכים לקנות שתייה.
אני ונועה ישבנו לדבר דיברנו על הרבה דברים. היא סיפרה לי כל
מיני דברים עליה. בכל זאת הרגע נפגשנו. אני סיפרתי לה גם עליי.
אולי יותר מדי. הייתי באופוריה כבדה מהרגעים שחשתי. סיפרתי לה
דברים ממש מבישים עליי. אני כזה כזה עלוב.
החבר'ה חזרו. עם טקילה.
-"הבאנו טקילה טובה ב80 שקל. מה אתכם אתם בפנים?"
הסתכלתי על נועה. היא הסתכלה על הבקבוק שזהר באור המרפסת.
נדב אמר שהוא שותה. יאללה אם כבר אז כבר אמרתי לעצמי. החברים
שלי חשבו שאיבדתי לגמרי את העשתונות. כל החבר'ה החדשים שהכרתי
היום דווקא אמרו לי לנסות ושיהיה כיף ומשום מה בחרתי להקשיב
להם על פני החברים הוותיקים שלי. וגם הייתה שם נועה שבינתיים
לא אמרה מילה. -"סדר לי גם כוס" חייכתי. אני כזה עלוב.
לא יכולתי להתגבר על מה שעבר עליי באותו שבוע וזה נראה לי
פתרון מתאים. ביקשתי עוד כוס. נועה חייכה אחרי שראתה ששתיתי את
הראשונה לאט לאט כמו ילד. חייכתי אליה. הרגשתי הרגשת חום גדולה
בגרון. קיבלתי את הכוס השנייה. נועה אמרה -"תן לי להחזיק לך
את הכוס ונשתה ממנה ביחד". חייכתי זה היה כזה כיף. באותו רגע
שכחתי כל מה שקרה לי בכל השבוע. שתיתי עוד שתי כוסות והקאתי.
יותר מזה אני לא זוכר. אני כזה עלוב.
רגע, כן, אני זוכר את הרגע המדהים של הערב כשנועה נישקה אותי
בלחי בסביבות 5 בלילה כשהלכנו הביתה. קמתי בבוקר וכאב לי הראש.

הלילה נדמה היה כאילו נמחק.
אחרי אותו לילה לא דיברתי עם אף אחד מהחבר'ה מאותה מרפסת
ומאותו לילה. זה לא היה חלום זה קרה באמת. גם את נועה לא ראיתי
יותר. לא שלא רציתי להיות איתם הם נראו כאילו התעלמו ממני
כשפגשתי אותם. אולי הייתה לכך סיבה אבל לא ידעתי או לא זכרתי.
וביום ראשון כשעבר ההאנגאובר אחרי שישנתי כל יום שבת חזרתי
לעצמי. וכל מה שניסיתי לשכוח חזר אליי. אבל אלי עדיין מת
בתאונת דרכים. ועכשיו צריך להמשיך לחיות...פיכס.