אני לא מבינה את האנשים שרוצים להיות כבר גדולים. מה כבר יש
בעולם של הגדולים שאין בעולם שלי עכשיו?
אני בת 17 ואני חושבת שזהו הגיל האופטימלי- לא צעיר מדי, לא
זקן מדי. יש כבר רשיון, אפשר לצאת למקומות נורמליים..
משום מה כל העלם סביבי רוצה להיות גדול ורק אני מרגישה עדיין
בת 14. אני לא יודעת איך להסביר את זה. משום מה פשוט לא מתעכל
אצלי כל העניין הזה, גיל 17- סוף כיתה יא', חזרתי מפולין,
אוטו, סקס, סיגריות - נשאר לי רק הצבא ובעצם נגמרים לי החיים,
אין יותר "ריגושים" ודברים גדולים שיקרו. למה לגדול?!
אהבתי את הרעיון, מצדי להישאר בגיל 17 לנצח. אולי בעוד 3 שנים
כשאני אהיה כבר בת 20, אחרי הצבא, אני סוף סוף ארגיש בת 17
וכשאני אהיה זקנה ואחשוב על הגיל הזה, אני אביט אחורה ואגיד
לעצמי- וואו איך חייתי טוב, במיוחד בגיל 17. עשיתי ה-כ-ל.
הילדה בת ה- 14 שבי (שגרה בתוך ילדה בת 17) לא נותנת לי
להתבטא. היא אוסרת עליי יותר מדי דברים, דברים שמותרים לי אך
אסורים לילדה בת 14... ובגלל זה כל הזמן חברים באים ואומרים
לי- מה את ילדה קטנה? תחיי קצת, תעשי חיים, תצאי, תעשי שטויות-
זה הגיל". אבל מה שהם לא מבינים זה שאולי מבחוץ אני בת 17 אבל
בפנים יש לי ילדה בת 14 קטנה ומבוהלת, שלא יודעת מה היא רוצה
לעשות עם עצמה, שרוצה לבכות אבל שומרת בפנים, שצריכה אהבה אבל
נשארת מאופקת, שרוצה לצחוק אבל החיים דיכאו אותה, שכל מה שהיא
צריכה זה חיבוק. הילדה הקטנה שבי יודעת שברגע שייגמר הצבא
נגמרים לה החיים. עכשיו זה הזמן להיות מבוגרים, להרצין ולכן
היא לא מוכנה ללכת, נשארת קטנה תמיד, לא נותנת לי להתבגר. וזה
קצת קשה לילדה בת ה- 14 שבי לצאת עם אנשים גדולים ממנה, היא
מפחדת, היא מרגישה מאוימת, לא שייכת.
מדי פעם כשהילדה בת ה- 14 שבי ישנה, הילדה בת ה- 17 שבי משתלטת
על המקום ונותנת לי לחיות ולחשוב כמו בן אדם נורמאלי בגילי.
אבל לא לוקח זמן רב עד שהקטנה מצליחה להערים על בת ה- 17
ותופסת שוב את מקומה.
לפעמים אני כל כך רוצה שהיא כבר תעזוב אותי ותניח לי לחיות
כרגיל. אני מחפשת דרכים להבריח אותה- אבל היא תמיד חוזרת.
אחרי כמה זמן למדתי לחיות איתה, אנחנו די מסתדרות, לאט לאט היא
פחות שולטת לי בחיים ונותנת לי לגדול, בקצב שלי, אבל עדיין
משהו בה תמיד עוצר אותי.
לפני כמה ימים בת ה- 14 שבי פשוט נעלמה, כל כך שמחתי שסוף סוף
נפטרתי ממנה, הפעם לתמיד. התחלתי להתנהג כמו ילדה בגילי. חברות
ממש נהנו להיות איתי. ואני כמו כולם, סוף כיתה יא', אוטו, סקס,
סיגריות- מה לא?
אחרי כמה זמן זה כבר נמאס. חשבתי שאני אהיה שמחה, שאני אהיה
שלמה עם עצמי אבל חסר משהו. אני מתגעגעת אליה, נורא. בת ה- 17
שבי כבר תפסה שם את כל המקום. הייתי נותנת הכל כדי שהיא תחזור,
ולו רק לרגע.
תעשו לי טובה- אם תראו ילדה בת 14 שמטיילת לה ככה לבדה, תגידו
לה שאני מחפשת אותה וממש רוצה שהיא תחזור. טוב?!