[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מוצי מהירקות עמד מול דלת העץ הכבדה, המוכרת. בידו האחת השעין
על מותנו קופסת קרטון שטוחה עמוסה בירקות, ובשניה דפק על הדלת
פעמיים בחוזקה. תקתוק מכונת-הכתיבה העתיקה נפסק, ונשמע קול
גרירה של כיסא.

"מי שם?" שאל קול קשיש וחביב אחרי כמה שניות.
"זה מוצי מהירקות, גברת ברישבסקי!" ענה מוצי בקול.

מפתח קרקש במנעול, והדלת נפתחה לרווחה. גברת ברישבסקי, זקנה
ערנית וקופצנית בגובה מטר ושלושים לערך, קיבלה את פני מוצי
בחיוך רחב. "שלום לך מוצי מותק! כמה זמן לא ראיתי אותך!" שמחה
"בוא תיכנס, תאכל משהו, אל תתבייש, בוא, בוא". היא תפסה אותו
בידו ומשכה אותו פנימה. מוצי כלל לא התנגד. הוא אהב את גברת
ברישבסקי. כבר שנה וחצי שהביא לה, מדי שבוע, ירקות, והיא תמיד
קיבלה אותו בסבר פנים יפות וכיבדה אותו בכוס תה, מאפה או משהו
אחר.

מוצי מהירקות סגר את הדלת אחריו ומיהר אל המטבח, להניח את
הירקות על השיש. הוא לא הצליח להבין איך, אבל גברת ברישבסקי
כבר ציפתה לו שם עם צלחת גדושה בלביבות זהובות, מהבילות. מוצי
נטל לביבה ונגס בה בהנאה. הוא התכוון להישאר קצת ולאכול עוד,
אך הפלאפון שלו צלצל.

"האלו"
"מוצי"
"אה"
"שמעון. תגיע לפה מיד. משלוח מיוחד"

"אני מצטער, גברת ברישבסקי," התנצל מוצי "אבל אני חייב ללכת.
הבוס קורא לי".
"לא נורא," חייכה הזקנה "רק אל תשכח לבוא לפה גם בשבוע הבא".
היא נתנה לו שטר של חמישים וגם הוסיפה טיפ נאה. מוצי נישק אותה
על לחיה. "תודה רבה גברת ברישבסקי," אמר, "אני לא אשכח".

דוהר על תלת-האופן החלוד שלו בין המכוניות הפקוקות, תהה מוצי
מה יכול להיות דחוף עד כדי כך ששמעון הקמצן יתקשר לפלאפון. "זה
בטח חתיכת משלוח," חשב לעצמו.

"זה חתיכת משלוח," הסביר לו שמעון כשהגיע. "מכיר את הכתובת?"
מוצי הביט בארגז העץ המהודר שנח בפינת החנות ושרק שריקת הערכה.
הארגז היה מלא בכל מיני ירקות ופירות מיוחדים, שאנשים עשירים
קונים רק אחד מהם כל פעם, אם בכלל. בלי ספק היה מדובר כאן על
מאות רבות של שקלים, אם לא אלפים. מוצי עיין בפתק הלבן שהודבק
על הארגז.

"אף פעם לא הייתי שם," הודה. "איפה זה?"
"מכיר את השכונה של הנרקומנים?"
"כן"
"אחרי זה יש לך את הבית-קברות הישן"
"נכון, אני נזכר עכשיו"
"אתה ממשיך עם הדרך-עפר קילומטר בערך, בין הפרדסים - אתה יודע,
איפה שרצחו את לוי המסכן, בזמנו? - יש שם בית מתקופת הבריטים
שאף אחד לא חי בו כבר ארבעים שנה, ויש שמועות שמסתובבות שם
רוחות רפאים בלילות"
"אוקיי"
"מאה מטר אחר כך יש וילה עם שני פודלים חמודים כאלה, של
הפרופסור מה-שמו, כהן. לשם".
"זזתי"

מוצי קשר את הארגז בזהירות לתלת-האופן שלו ויצא לדרכו שמח
וטוב-לב. הדרך עברה במהירות וללא תקלות. מוצי אף לא תיאר
לעצמו, בדמיונו הפרוע ביותר, שהוא עתיד לשנות בתוך דקות ספורות
את גורל האנושות כולה - וטוב שכך, כי זה באמת לא קרה. לא עבר
זמן רב ומוצי ניצב לפני הוילה הקטנה והמטופחת של פרופסור כהן.
הוא לחץ על כפתור האינטרקום הדקורטיבי. איש לא ענה לו, אך
וילון הוסט מעט באחד החלונות בקומה השניה, ומיד הוסט חזרה. שער
המתכת נפתח באפס-קול. מוצי דיווש פנימה, על שביל מרוצף
בטוב-טעם באבנים לבנות, עד לפתח הבית. הוא עוד לא הספיק לצלצל
בפעמון, וכבר נפתחה הדלת. מאחוריה עמד אדם נאה אפור-שער, כבן
חמישים לערך, לבוש סוודר לבן ועם משקפי קריאה על אפו.

"המשלוח שלך מהירקות, פרופסור כהן" אמר מוצי ביראת כבוד.
"תודה. אנא, היכנס" אמר האיש ונכנס בעצמו פנימה, מפנה את גבו
אל מוצי.  
"יש לך בית מקסים, פרופסור כהן" אמר מוצי בכנות בהיכנסו לתוך
בית, מתרשם מהריהוט המושקע.
הפרופסור הסתובב אליו. "מוצי, נכון?" שאל "ביקשתי במיוחד
אותך".
"אותי?" תמה מוצי "למה דווקא אותי?"
הפרופסור לא ענה. במקום זה נטל מקטרת עץ כהה, מילא אותה
באיטיות בטבק והצית אותה, כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם.
"תגיד לי בבקשה, מוצי, האם חלמת אי-פעם לצאת לטיול בזמן?"
"כן," השיב מוצי, "אבל אתה יודע איך זה, תמיד יש מישהו שמאחר
ומעכב את כולם".
הפרופסור חייך חיוך אבהי.
"לא, לא לזה התכוונתי. אני מתכוון, האם רצית לבקר בזמן אחר,
בתקופה אחרת?"
מוצי ניסה לחייך, אך הבין כי הפרופסור רציני לגמרי.
"וואו," אמר בשקט "אתה, כאילו, רציני לגמרי, נכון?".
"בוא אחרי," אמר הפרופסור.

הפרופסור הוליך את מוצי במורד גרם מדרגות עץ אל מרתף חשוך,
והנורה הקטנה שהדליק שם כמעט ולא הועילה. הוא הזיז ארונית ליד
אחד הקירות, ומאחוריה נתגלתה דלת פלדה כבדה למראה עם חוגה
במרכזה, לא בלתי-דומה לכספות שרואים בסרטים. הפרופסור סובב את
החוגה בתשומת-לב ימינה ושמאלה כמה פעמים, עד שנשמעה נקישה.

הדלת נפתחה לרווחה. "ברוך הבא למעבדה שלי", אמר פרופסור כהן.





לוחות מתכת מושחרת כיסו את קירות המעבדה החשוכה, ועליהם,
מסודרים בשורות, היו מאות כפתורים מלבניים גדולים מאירים
בצבעים עזים. נורות אדומות הבהבו פה ושם, ומכמה מקומות צצו כל
מיני אנטנות, שפיצים ושאר דברים לא מזוהים ממתכת. על במה
מוגבהת צבועה שחור בפינת המעבדה הרחוקה עמד ינשוף מפוחלץ. החדר
כולו נראה כאילו נלקח ישירות מתפאורה של סרט מדע בדיוני זול
משנות השישים.

"מה שאתה רואה נלקח ישירות מתפאורה של סרט מדע בדיוני זול
משנות השישים," הסביר הפרופסור "שמתי את כל זה פה רק כדי לעשות
רושם על משקיעים פוטנציאליים. האמת היא שכל הסיפור עלה לי לא
מעט, אך בסיכומו של דבר הוא בהחלט השתלם עד היום. האם ברצונך
לראות את המעבדה האמיתית?"
"כן, בוודאי" השיב מוצי.
הפרופסור ניגש לפינת החדר בה עמד הפוחלץ. "התרחק בבקשה מהקיר,"
ביקש. בידו האחת הרים את הטופר הימני ברגלו הימנית של הינשוף,
ואת האצבע המורה של היד השניה נעץ בעינו השמאלית של הפוחלץ
האומלל. מיד נשמע קול חריקה, וכל התפאורה המזויפת החלה לנוע,
להסתובב ולהתקפל לתוך שקעים חבויים. תוך דקה לא נותר ממנה
דבר.

מוצי הביט מוקסם במעבדה האמיתית של הפרופסור. כל הקירות היו
עשויים כרום מבריק. מסכי פלזמה שטוחים עמוסים בנתונים גרפיים,
דינאמיים, נתלו על כל קיר. מעגלים מודפסים מורכבים להפליא נראו
כשולטים, דרך המוני חוטי חשמל דקיקים וצבעוניים, על מכשירים
אופטיים ולייזרים למיניהם. מוצי יכול היה להישבע שהוא ראה גם
מסך רדאר.

"פרופסור," אמר "זה נראה הרבה יותר טוב מהתפאורה של קודם. למה
שלא תראה את זה למשקיעים שלך?"
הפרופסור הביט בו לרגע, עיניו תוהות, כאילו מנסה לרדת לעומק
דעתו. לפתע אורו פניו, והוא טפח בידו על מצחו.
"כמובן!" קרא בקול "כל כך פשוט! כל כך... פשוט..." הוא נותר
כך, מהורהר, עד שמוצי הרגיש לא בנוח ונופף לו בידו מול פניו.
"פרופסור, אתה בסדר?"
הפרופסור התנער. "כן, כמובן," אמר "סליחה".

הם ערכו סיור קטן במעבדה, עד שהגיעו למעין דלת צרה שלוח לחצנים
בצדה. "הנה, מוצי," אמר הפרופסור "לב-ליבה של המעבדה שלי.
מאחורי דלת זו נמצאת המכונה המדהימה, המופלאה ביותר שהגה מוח
האדם מעודו".
הוא הקיש קוד סודי בעל חמש-עשרה ספרות לפחות, וגם הצמיד את קצה
אצבעו לקורא אופטי מיוחד. הדלת נפתחה הצידה לתוך הקיר באוושה
עדינה וחשפה חדר לבן מבהיק, עם רצפת שיש ממורקת ומנורות הלוגן
רבות עוצמה מאירות מהתקרה. החדר היה ריק כולו, פרט למה שנראה
כמו מקרר של אמקור שניצב במרכזו.
מעודד על ידי ההנהון המאשר של הפרופסור, פסע מוצי פנימה
בזהירות והקיף את האובייקט דמוי-המקרר, בוחן אותו בשבע
עיניים.
"לא תיארתי לעצמי שכך תיראה מכונת זמן," אמר.
"מה?" נבוך הפרופסור "מה פתאום מכונת זמן? איפה העיניים שלך?
זה מקרר!" הוא ניגש אל המקרר והוציא מהפריזר קופסא ריקה למחצה
של האגן-דאז, שכפית הייתה תקועה בה.
"זו המצאה גאונית עד כדי כך, שרובנו אפילו לא מודעים לגאוניותה
ומקבלים אותה כמובן מאליו. אבל תחשוב על זה, מוצי! גלידה בקיץ!
מבריק! נפלא!" הוא טעם מהגלידה בהנאה ניכרת. "רוצה גם?" שאל.
"לא, תודה" השיב מוצי "אבל תגיד לי, לא הייתה אמורה להיות פה
מכונת זמן?"
"אה! נכון," ענה הפרופסור "בשביל זה הבאתי אותך. לא, מכונת
הזמן לא פה, היא למעלה בסלון".

מוצי תהה איך לא הצליח להבחין במכונת הזמן כשנכנס לבית. עכשיו,
בעמדו בסלון, היא הייתה בולטת ביותר לכל כיוון. מכונת הזמן
נראתה כמו שילוב בין כיסא חשמלי מהדור הישן לבין מכשיר עינויים
מובחר מימי הביניים, עם כמה תוספות מודרניות וצבעוניות. כל
העסק היה מחובר בכבל עבה אל מפסק ענק על הקיר, בעל ידית עץ
גדולה. ליד המפסק הוצב מדף קטן ועליו נחו שני שעוני-יד
כסופים.

"המכונה הזו," הכריז פרופסור כהן בדרמטיות, "תיקח אותך, מוצי,
אל העתיד!".
"אפשר אל העבר?" שאל מוצי.
"מה פתאום?" גיחך הפרופסור "זה נראה לך הגיוני?! העבר נגמר,
זהו, איננו!"
"אהם," השיב מוצי.
"אני אשלח אותך אל העתיד כדי לבצע משימה," המשיך הפרופסור.
"זה לא שאני לא רוצה לנסוע," אמר מוצי בזהירות "אבל למה אתה לא
מבצע את המשימה שלך בעצמך?"
"בחרתי בך במיוחד, מוצי," השיב הפרופסור, "כי אתה חכם מספיק
כדי להצליח וטיפש מספיק כדי לא לעורר חשד. אז אל תתווכח".
"מה המשימה?" שאל מוצי.

הפרופסור ניגש אל המכונה והתחיל לבדוק כל מיני חלקים תוך שהוא
מדבר. "המסע בזמן," אמר, "הוא רעיון לא רע בכלל, עם פוטנציאל
כלכלי נאה שהיה מספק כל איש מן השורה. אחחח!" הפרופסור נסוג
בקפיצה כשהתחשמל. הוא נפנף קצת בידו הכואבת וחזר לטפל במכונה
ולדבר. "אבל אני לא איש מן השורה, ואני רוצה למצות את כל
הפוטנציאל הכלכלי של התחום כולו. אחת הבעיות הקשות שנתקלתי
בהן, ושיש הרבה מאד כסף בפתרונה, היא בעיית יצירת הקשר בין
הזמנים השונים, כלומר שליחת מסרים בזמן".
"אי אפשר פשוט לכתוב פתק ולשגר אותו בעזרת מכונת הזמן?" שאל
מוצי.
הפרופסור המשיך לחטט בקרבי המכונה שלו. "אתה בוודאי שואל את
עצמך," אמר, "אם אי אפשר פשוט לכתוב פתק ולשגר אותו בעזרת
מכונת הזמן".
"זה בדיוק מה ששאלתי אותך כרגע," אמר מוצי.
"אה!" הרים הפרופסור את ראשו מהמכונה "אני מתנצל, לא הקשבתי".
הוא שפשף את ידיו זו בזו ונעמד ליד הקיר, מביט ביצירתו בחיבה.
"טוב," המשיך "הסיבה היא כזו: כל שיגור במכונת הזמן הוא יקר
להחריד".
"כמה יקר?" שאל מוצי.
"איך אני אמחיש לך.. אוקיי" אמר הפרופסור "בכסף שעולה שיגור
אחד ויחיד אפשר להאכיל את כל ההיפופוטמים בעולם..."
"וואו," התרשם מוצי.
"...למשך שנה שלמה..."
"זה באמת הרבה"
"...בזהב ואבני חן".

מוצי עיכל את הנתונים במשך כמה דקות.
"מאיפה יש לך כל-כך הרבה כסף בשביל השיגור שלי? מהמשקיעים
שלך?" שאל.
"חלק קטן באמת בא מהמשקיעים, והשאר - מה זה חשוב," אמר
הפרופסור כבדרך-אגב וזז מעט הצידה בתנועה סתמית, מסתיר עקב כך
מין מכונה בגודל בינוני שניצבה שם ובמבט ראשון נראתה כמו משהו
שלא ברור בדיוק מהו.
"וכך מימנת גם את כל השיגורים עד היום?" שאל מוצי, מבין במה
מדובר.
"איזה שיגורים?" תמה הפרופסור.
"השיגורים... נו, ניסויים... בדיקות? משהו..?" קולו של מוצי
דעך ככל שהמשיך הפרופסור לנענע ראשו לשלילה.

"אז כמו שאמרתי," אמר הפרופסור "שיגור פתקים במכונת הזמן אינו
בא בחשבון. אז איך בכל זאת שולחים מסר לאדם שנמצא כמה שנים, או
עשרות, מאות או אלפי שנים, בעתיד? כל הפתרונות הקלאסיים -
לטמון קפסולה משוריינת באדמה, לשלוח מודעה קטנה ומסתורית
לעיתון שרק מי שיודע במה מדובר יחפש אותה בארכיונים, וכו' - כל
אלה בעייתיים, כי אינך יכול להיות בטוח במאה אחוז שבמהלך
התקופה שבין היום לעתיד, המסר שלך ישרוד. אולי רעידת אדמה
תעלים את הקפסולה, או שריפה תשמיד את הארכיונים של העיתון. חוץ
מזה, אלו שיטות מסורבלות ואפילו די יקרות. הן יכולות גם לעורר
חשד, אם במקרה אתה מעוניין בפעילות חשאית. מה שצריך זו שיטה
פשוטה, קלה ובטוחה לשליחת מסר, שכל עוד יש מי שיכול לקרוא
אותו, אפשר יהיה לקרוא אותו".

"נכון," הסכים מוצי.

"וכאן אתה נכנס לתמונה," המשיך הפרופסור. "אני אשלח אותך אל
העתיד, לשנה מספיק רחוקה כדי שסוד העברת המסרים בזמן יהיה
בוודאי כבר גלוי וידוע לכולם. אתה פשוט תתעניין קצת בספריה או
משהו, תברר ותחזור לכאן להודיע לי. אינני צריך את כל הפרטים
הטכניים - אם כי לא אתנגד לקבלם כמובן - אני רק צריך מספיק כדי
לרשום פטנט על הרעיון".
"אהה!" הבין מוצי "אתה שולח אותי לגנוב פטנט מהעתיד?"
הפרופסור חייך "בוודאי שלא. הרי אחרי שתביא לי אותו מהעתיד,
אני אהיה הראשון שירשום אותו, כך שבעצם אתה מביא לי את הפטנט
שלי!"
"זה נשמע מטורף," אמר מוצי בהסתייגות.
"אל תחשוב על זה יותר מדי, זה יכול לבלבל מוחות פשוטים כמו
שלך" ענה הפרופסור.
"ומה יצא לי מכל הסיפור?" שאל מוצי בפרקטיות.
"אתה תהיה האדם הראשון בהיסטוריה שנסע במכונת זמן. זה לא
מספיק?"
מוצי נאלץ להודות שאכן כך הדבר - לפחות לגבי איש מן השורה.
"רגע," נזעק פתאום בבהלה "אמרת שאי אפשר לנסוע לעבר. אז אחרי
שאני אהיה בעתיד, איך אוכל לחזור לפה?"
"מה, זה לא ברור?" שאל הפרופסור "הרי אתה לא חוזר לעבר, אתה
חוזר להווה".

"טוב," אמר הפרופסור והוביל את מוצי אל המכונה, מושיב אותו
במרכזה. "הנה, שב כאן והיזהר מהמסמר הבולט". הוא הלך אל המדף
הקטן והביא את שני השעונים, מושיט אחד מהם למוצי. "קח את השעון
הזה ושמור עליו היטב. כמו שאתה רואה, הוא מראה את השעה
והתאריך. אני אשגר אותך עוד מעט אל העתיד, כך שסביר להניח
שהתאריך והשעה לא יהיה נכונים - אבל בשום פנים ואופן אל תכוון
את השעון. שלא כמו בסרטים חסרי ההיגיון האלה, המכונה לא תעבור
אתך. אתה פשוט תופיע בדיוק כאן, אבל בזמן אחר. בעוד כמעט שש
שעות, בשעה שבע בדיוק לפי שעון זה, אפעיל את המכונה שוב, ואתה
תהיה חייב להיות בדיוק באותו המקום כדי שתוכל לחזור לכאן.
זכור, זה מאד חשוב. אני לא יכול להרשות לעצמי להפעיל את המכונה
ליותר משבריר שניה. אם לא תהיה פה, תיתקע בעתיד ולא תוכל לחזור
לעולם. ברור?"
מוצי בלע את רוקו, מהנהן.
"השעון שלך מסונכרן עם השעון שלי, כך שאני אדע... בדיוק..."
אמר הפרופסור בהביטו בריכוז בשעון שנותר בידו. הוא קירב אותו
אל אוזנו, מקשיב היטב.
"לעזאזל, הוא שוב נתקע!" אמר. הוא הטיח את השעון בקיר ושוב
קירב אותו אל אוזנו, מרוצה לשמע התקתוק העדין.
"זהו," המשיך "אתה מוכן?"
"אני לא אהיה יותר מוכן," השיב מוצי בחשש.
הפרופסור התרחק מהמכונה ונעמד ליד המפסק הענק, מחזיק בידו את
ידית העץ.
"בהצלחה, מוצי!" אמר ומשך בידית.





לחלק ב' לחצ/י כאן: [http://stage.co.il/Stories/117820]







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי שלא מתכונן
למתמטיקה בערב
רביעי, לא יקבל
מאה ביום
רביעי.
אז תפסיקו לכתוב
סלוגנים ולכו
להתכונן
לבגרות.

הרוסיה שמשתייכת
לסוג השני


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/5/02 5:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
צמרון צף

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה