היא תיארה לעצמה שאחרי כזאת הליכה, יכאבו לה יותר הרגליים. היה
לה קר. ממש קר. אולי בגלל זה היא לא הרגישה יותר מדי כאב. אולי
הקור פשוט שיתק לה את מערכת העצבים, והיא פשוט משותקת. אולי
השיטה שאז היא ראתה בערוץ 8, השיטה שעושים המטורפים האלה,
שרצים חמישים קילומטרים בשביל עיגול קטן ממתכת והזדמנות לעשות
את זה שוב עוד 4 שנים... האצנים אמרו שהם מתחברים לכאב ונהנים
ממנו... אבל היא ממש לא נהנתה... מרוב שהיא חשבה על איך זה
שעוד לא כואב לה, התחיל לכאוב באמת.
האזור ברחוב שהיא הלכה בו היה קצת חשוך. מנורת רחוב אחת הבהבה
כמה פעמים ונכבתה. מזל, היא חשבה, כי לפני שהנורה נכבתה לגמרי
היא כבר הגיעה למנורה הבאה. בשביל להרגיש שהיא לא צריכה ללכת
הרבה, היא עשתה את הדבר הזה שפעם אמרו לה... כל פעם להסתכל על
משהו לא מאוד רחוק ולנסות להגיע רק עד שם, ומשם לקבוע מטרה
חדשה... היא קלטה 50 מטר משם פח זבל ירוק, שנראה באותה שעה
שחור, וקבעה אותו כמטרה. מסתבר שלהסתכל על פחים גדולים ושחורים
זה לא ממש מעניין, כך חשבה, והכניסה את היד לכיס. תיק הצד שלה
התנדנד בקצב הליכתה ופגע בכיס בקצב קבוע. היד כבר התחילה
לכאוב, אז היא הוציאה. היא שכחה כמה קר מחוץ לכיס. היא הוציאה
את הטלפון שלה מהתיק, פתחה את נעילת המקשים, הביטה במסך המואר
בירוק ונעלה את המקשים שוב. היא עושה את זה תמיד. בלי סיבה.
זה הזכיר לה אותו. הוא תמיד פותח וסוגר את העט שלו, זה היה
משגע אותה. היא הופתעה שכבר כמה דקות היא לא חשבה עליו, אולי
זה בגלל שהיא לא מצמצה הרבה. כבר כמה ימים כל פעם שהיא עצמה
עיניים הוא הופיע מולה. לא פעם היא העדיפה להשאיר את העיניים
עצומות בשביל להמשיך להיות איתו קצת.

ארבע שעות לפני, כשהיא הייתה בפתח הדלת של חדרו, היא ניסתה
לשעשע את עצמה ועצמה עיניים, בשביל לראות אותו, ולפתוח אותן רק
כשהוא עומד מולה. ככה היא עשתה. ואז הוא לא הבין למה היא
התחילה לבכות. הם דיברו, הוא שאל אותה על כמה דברים. היא
המציאה דברים בשביל שהוא ישאר מרוכז בשיחה. ואז היא נישקה
אותו. היא לא הייתה בטוחה אם הוא מנשק אותה חזרה, אז היא
הפסיקה. הם פשוט המשיכו לדבר. נסיונות שלה לנשק אותו לא היו
דבר מוזר במיוחד. גם לפני שהיא עזבה זה היה ככה.

היא כבר ראתה את המטרה האחרונה מולה, בקצה הרחוב הארוך. היא
ידעה שמה שנשאר לה זאת העלייה הקצרה שמולה, ואחריה ירידה קצרה
מאוד. היא כבר קבעה לה מטרות בעלייה הזו. עץ, פח זבל, וטלפון
ציבורי.

שעה לפני, אצלו, צילצל הטלפון שלה. אמרו לה שכבר מאוחר
ושתחזור. לא רוצים שתהיה בחוץ בשעה מאוחרת. כשהיא חיכתה לנשיקת
פרידה שלה, הוא אמר לה שבשחרור הבא שלה, עדיף שתבקר את ההורים
שלה, לא אותו. היא הנהנה בהסכמה, אבל המשיכה לחכות לנשיקה
שלה.

כשהיא הגיעה, מותשת לחלוטין, כל שריריה תפוסים, כל החברים שלה
היו בחדר הכניסה. היא נישקה את כולם לשלום, והלכה לחדרה. לפני
שבוע העבירו אותה לחדר אחר, צמוד לשירותים. היא לקחה בקבוק
וכוס איתה. חמישים דקות קודם לכן, היא עמדה מאוכזבת מאחורי דלת
סגורה. היא הבינה שעדיף לה להתרחק. אבל מול המראה בשירותים,
הדבר היחיד שרצתה לעשות הוא לעצום עיניים ולראות אותו שוב. היא
הוציאה כדור אחד שאמור להרדים אותה מהר. היא בלעה אותו מהר,
כמו תמיד. אמרו לה שעדיף לבלוע מאשר לא לישון. אז היא בלעה.
העיניים שלה נעצמו קצת. היא ראתה אותו, מטושטש. היא שמעה את
עצמה צועקת לו, אבל רק בתוך ראשה, כי אסור לה להפריע לחברים
שלה. היא לקחה עוד כמה כדורים. הם לא השפיעו, הוא עוד לא נראה
חד בעינייה. היא המשיכה לבלוע אותם, כי אמרו לה שעדיף לבלוע
מאשר לא לחלום. כשכבר לא היו עוד כדורים בבקבוק היא השליכה
אותו בעדינות לפח הפלסטיק שמתחת לכיור. היא התיישבה על המכסה
הסגור של השירותים. כבר הפסיקו לכאוב לה הרגליים. גם לא היה לה
קר. היא הניחה את מרפקיה על הירכיים ואת הסנטר על כפות הידיים,
עצמה עיניים, והתאמצה לראות אותו. היא הפסיקה לחכות לנשיקת
הלילה טוב שלה. היא כבר הלכה לישון.