אכזבה.
היא תמיד שם, ותמיד עולה באותם רגעים.
אני רואה אותה עומדת מרחוק, יושבת על ספסל אבן באחת הפינות
נסתרות בבית ספר, ואני מסתכל עליה כשהיא מוציאה את הסנדוויץ'
עם השוקולד מהתיק, מחזיקה את התיק שלה על הברכיים, ומסתכלת על
כל אלו שעוברים מסביבה. אנחנו מחליפים מבטים, והיא ממשיכה
ללעוס לעיסות איטיות וקצובות. יושב שם, והכל מסביב רעש וצעקות,
אבל אני מתרכז, ואני מצליח להרגיש כמעט כל רעד קטן שעובר לה
לגוף, ורואה כל תזוזה קטנה של השפתיים שלה. אני מרגיש שהיא
מחפשת אותי קצת בעיניים, מסתכלת עליי מרחוק.
וגם אני, מעלה את המבט מקצות הנעליים שלי, ומסתכל עליה. כל זמן
שאנחנו יושבים שם רחוקים, אנחנו מחליפים מבטים, רואים ולא
רואים. אבל כשאני קם, ומתקרב אליה, עולה לי האכזבה. וכשאני
רואה אותה, אני לא יכול שלא לעלות את המבט הקשה הזה בעיניים,
שאומר רק שלא תנסי אפילו להתקרב.
כשאני יושב שם, אני רוצה להתקרב. תמיד עולה לי בבטן אותו רגש
מוזר. רגש שמשלב בתוכו עצב וכעס, שנאה ואהבה, אבל הכי הרבה
-אכזבה.זו מין הרגשה כזו, שמחלחלת מהרגליים ועד לעיניים, ואני
מרגיש אותה בכל תנועה של הגוף, ואני הולך איתה, ואני נושם
אותה.
אני קם ומתקרב אליה, וכשאני רואה אותה אני לא יכול שלא להסתכל
עליה באותו המבט, אבל אנחנו ממשיכים להסתכל עוד כמה שניות לפני
שאני ממשיך ללכת, והיא נשארת לשבת לבד.
כל מה שהייתי רוצה, זה פשוט להתיישב שם לידה על הספסל, לא
לדבר, ולא ולהסתכל, ולא לגעת. פשוט לשבת לידה על הספסל-
ולהיות.