היא הבינה שהיא חייבת ללכת, שהיא מפריעה לו, ושאם היא לא תלך
יכעסו עליו.  
 היא הסתכלה עליו, מחכה שהיא תלך, עיניו החומות העמוקות
מתחננות לזה, והיא, מתחננת במבטה הירוק להישאר. הוא עמד בדלת
מחכה שהיא תצא, ולבסוף, כשהבינה שהיא לא יכולה לעשות דבר
בנידון, יצאה מחדרו והתחילה ללכת לכיוון הדלת. הצעדים המעטים
האלה, נמשכו בשבילה כמו שעות, הם היו לעינוי. היא כל כך לא
רצתה ללכת. היא פתחה את הדלת, אמרה שלום למשפחתו והסתכלה
בעיניה עליו במבט חצי עצבני, חצי עצוב, חצי מתחנן. כשירדה את
המדרגות בבנינו, רצתה לקפוץ לאמצע גרם המדרגות, אך לא היה לה
אומץ.

עוד מדרגה ועוד מדרגה... אחרי כל מדרגה הבינה כמה שהיא עצובה,
כמה שהיא רוצה לבכות, לדמם דמעות עצב דרך עיניה. הבינה כמה
שהיא אוהבת אותו. כשהגיעה למטה הבינה שלמרות שאמר לה 'לא', היא
אוהבת אותו, מאוד. והיא ניסתה להבין איך היא יכולה להשתחרר
מזה, אם בכלל.

היא התחילה ללכת ברחוב... ידיה בכיסים, ציפורניה דוקרות את
אצבעותיה המתפתלות, מזיעות. הרגלים שלה, נגררות, אחת אחרי
השנייה. ראשה מורד, מסתכל על המכנס שמתחכך באספלט, איך הוא
נפרם. היא הרגישה את הרטיבות הזאת בעיניים. עיניים ירוקות.
המדרכה התחילה להתערפל, כאילו שהיא טובעת, ואז, שנייה לפני
שדמעה מעיניה נפלה, היא נעצרה. נשארה בעין.

היא הרימה את ראשה והסתכלה על האנשים ברחוב. היא הרגישה איך
שפתיה מתעקמות כלפי מטה. אנשים הסתכלו עליה, והיא חשבה על
מבטיהם כמבטי רחמים. ככה היא אהבה לחשוב על זה. רחמים. היא
מסכנה. היא לא עברה מספיק? כמה דמעות עוד ייפלו מעיניה? כמה
פעמים עוד תיתן לו את המבט הירוק החודרני, המבקש, המתחנן הזה.


עכשיו היא הייתה כבר קרובה לביתה. היא עברה ליד גינה, אותה
גינה שממנה באותו יום לקחה לו פרח. פרח סגול, יפה... היא אהבה
להסתכל עליו מתבונן בפרח. אבל אז היא הייתה צריכה ללכת... או
לפחות ככה הוא אמר לה. היא חיפשה פרח זהה לעצמה, אבל לצערה היא
ראתה שכל הפרחים סגורים מאחר והשמש שקעה. היא נשארה עם הדמעה
בעין, מסרבת ליפול. היא הסתכלה על הפרחים הסגורים, במבטה
המתחנן בתקווה שאולי בדרך קסומה אחד ממהם יפתח. היא התבוננה
במבט מתחנן כל חייה לכל ייצור שאמר לה לא, או כל דבר אחר שלא
היה מה שהיא רצתה.

היא המשיכה ללכת. היא נזכרה בעיניו. כמה שאהבה את עיניו. הם
כל כך פשוטות, כל כך רגילות, אבל היא דמיינה את עצמה שוקעת בהן
שעות. תמיד אהבה להסתכל על דברים. על השמיים, על אנשים, על
הטבע, כל דבר, אבל עליו... עליו היא רק יכלה לדמיין להסתכל. כל
פעם שהיא התבוננה בעיניו הוא היה מסיט את מבטו.

היא הגיעה לשער ביתה. היא פתחה את השער, וצעדה לאט לכיוון
הדלת. היא הרגישה קולות בגרונה, כאילו הם מנסים להשתחרר, לצאת
החוצה. אלו לא היו סתם קולות. אלו היו צעקות, צעקות ואנקות כאב
שחשבה עליהן כל הדרך הביתה. היא פתחה את הדלת וראתה את
המדרגות. אותן מדרגות שהיא רואה כל חייה. הן נראו כאילו הן
קוראות לה, מתחננות בפניה לעלות למעלה, מתבוננות בה סוגרת את
הדלת. היא עלתה למעלה, מדרגה מדרגה...

היא נזכרה במסעה בגרם המדרגות שלו... היא נזכרה בעיניו
המתחננות שתלך. היא זכרה איך שפתיו נראו שאמר "את צריכה ללכת".
היא ניסתה להבין מדוע אמר שעצם העובדה שהיא מושכת את זמן שהותה
אצלו, הוא מעשה אגואיסטי ומטומטם. בגלל שיכעסו עליו אחרי זה?
אבל היא אוהבת להיות לידו, אפילו שאין הם מדברים. רק לראות
אותו מנגן בגיטרה שלו, בצורה מושלמת. היא אף פעם לא הבינה איך
אצבעותיו יכולות לנוע כל כך מהר...

היא הגיעה לחדרה שבקומה האחרונה, הניחה את התיק שלה על מיטתה
והתבוננה במראה. היא ראתה את עיניה הירוקות, מתחננות, מבקשות
שתבכה, שתצרח, שתעשה משהו. מתחננות שתחליט אם היא עצובה,
כועסת, מיואשת. מה היא תעשה בקשר אליו, איך היא תדבר איתו פעם
הבאה שהיא תראה אותו, אם בכלל.

והנה, שוב, עיניה הוצפו בדמעות. דמעות קפואות, דמעות שמסרבות
ליפול.
המבט שלה התחנן, התחנן לעצמה.