אני כבר באמת לא יודע.
לא יודע מה לעשות, מה להיות, איך להרגיש.
מין הרגשה כזאת שכל הזמן אנשים עם אידיאלים שכביכול גבוהים
משלי מנסים "ללמד" גם אותי את אותם אידיאלים...
אידיאלים שהם שונים לגמרי מדרך החיים שלי, אידיאלים שטוענים
שצריך להסתכל על הכל מרחוק בשביל באמת להבין מה קורה פה...
אני לא רוצה להסתכל מרחוק, אני לא רוצה להיות בן אדם נטול
רגשות, בן אדם ששולטים בו אנשים שלא מודעים לעצמם באמת, שלא
מודעים לרגשות שלהם, לשאיפות שלהם, לחלומות שלהם ואפילו לכאבים
ולאכזבות שלהם.   דרך החיים שלי שונה מזה, היא טוענת שצריך
לחוות הכל, את הטוב ואת הרע, את היפה ואת המכוער, את האכזבה אך
יחד עם זאת את ההתרגשות של ההצלחה.

החיים הם אוסף של חוויות שצריך לחוות את כולו, כמו קשת ענקית
עם מיליוני רגשות שונים זה מזה אך עם זאת, כל כך דומים
במהותם.
רגשות כמו אהבה שגורמת לאכזבה שיכולה לגרום בסופו של דבר לאהבה
חדשה שתמלא את החיים בשמחה...
רגשות שיכולים לגעת בנפש כמו הסבל של האחר והאכזבה שלו אך גם
רגשות שכביכול רחוקים מכם, כמו האושר שבן אדם אחר, רחוק מכם
חש...

זה נכון מה שאומרים, קל מאוד להזדהות עם עצב אך זה כמעט בלתי
אפשרי להיזדהות עם שמחה.
אולי בגלל שיש לנו כל כך מעט שמחה וכל כך הרבה עצב עד שאנחנו
מנסים להתחלק בו עם אחרים, מטעמים אגואיסטים לחלוטין אך עם
זאת, הגיוניים מאוד.

ומה אם אני לא רוצה לשמור לעצמי את כל השמחה,
ומה אם אני לא רוצה להיות בדיכאון בגלל דברים פעוטים או
חשובים,
אני רוצה לחיות את החיים, את החיים שלי.   שאני אחיה אותם ולא
אחרים, לחיות אותם דרך העיניים שלי כאשר אני אהיה שם ולא מישהו
שמנסה לשנות אותי...
להפוך אותי למריונטה, בובה שתלויה על חוטים, בובה שיכולה
להרגיש אך למעשה לא שולטת בעצמה...
אני רוצה להיות אחר, אחד ששולט על עצמו, על רגשותיו...

אני כבר לא יודע מה לעשות,  באמת באמת לא יודע מה לעשות...
אנשים אומרים שאני מבולבל מבחינה רגשית, שאני לא יודע מה אני
מרגיש, מה הדעות שלי...

אולי אני באמת לא יודע מה הדעות שלי...
אבל מה שאני כן יודע זה לקבל את עצמי איך שאני, עם כל המגרעות
שבחיים וגם עם כל היתרונות.