שנה בדיוק עברה מאז הפעם האחרונה שצעקתי שמישהו מלך. אני זוכרת
שזה היה לילה ארוך ושחור וקפוא, וכל הזמן הכריחו אותי לצעוק
למישהו שהוא מלך. מי זה המישהו הזה לא ידעתי אף פעם. רק
מישהו.
המישהו הזה כנראה היה משהו מיוחד, אולי אפילו בלתי נתפס על ידי
אנשים מסוימים,שבגללו הוכרחתי בעל כורחי לצעוק ולידע את המישהו
הזה, בפעם המיליון ואחת שהוא, לא פחות ולא יותר, פשוט מלך.
כשאני חושבת על זה, השנה הזו עברה די מהר, יחסית לשנה עמוסה כל
כך בדברים,שבמהלכה למדתי בעצם להכיר את המישהו הזה,ואולי להפך
לאחד כזה בעצמי.
אם היו אומרים לי אז, שיש איזה סיכוי כלשהו בעולם כולו שאני
אהפך למישהו הזה בעצמי, הייתי צוחקת לו בפנים ולא מאמינה לאף
מילה שיוצאת לאדם הזה מהפה. אבל צחוק הגורל ושקר החן,מקץ שנה
בדיוק, תאריך עגול פלוס יום שלם, הפכתי אני בעצמי לאימתי
הגדולה והנוראית מכל-הפכתי להיות מישהו.
ואל תשאלו אותי אם זה היה כואב, כי זה ממש לא כאב.
ואל תשאלו אותי אם זה העציב אותי, כי עצב לא היה בי, אלא
שמחה.
המון רגשות התערבבו בי באותו רגע, והן היו ההפך הגמור למה
שהרגשתי ממש באותו מעמד, או בעצם, מהצד השני של המתרס.
נכנסתי לבלבול עמוק-מצד אחד,הסבל והכאב שחשתי, הסירוב
ואי-הרצון וההכחשה להכרה שאותו מישהו הוא מלך. והנה אני, שנה
אחרי, מהחצי השני של המתרס,מסתכלת לילדים העדינים והשמחים, שכל
כך תמימים עכשיו, שלא ממש יודעים מה יחכה להם.
ואולי,הם יכולים להמשיך עם התמימות שלהם הזו גם לשנה הבאה?,
ובמקום סבל וכעס וצער הם יעבירו לצדדים הבאים בתור רק תמימות
ושמחה? מין משאלה ילדותית שאין לה עונה שתשובתו והבטחתו יהיו
מספקים  לעניות דעתי. הלוואי שימשיך כך, שהילדים הבאים בתור לא
יזכו אפילו להגיע ולהכיר את אותו מישהו, שלא ידעו מי הוא,  וכך
יחסך מהם כל כך הרבה כאב לב, שהוא סתם אנרגיה מבוזבזת על שעות
ושעות של שיחות נפש עם כל דבר שזז. הלוואי שיהיה כך.זו תהיה
ההחזרה שלי.נקמה כמו שרק אנשים ששולטים בעצמם ובהכל יודעים.
כמו נקמת מלכים שכזו.ממש ככה.ואז יהיה כאן יותר טוב לכולם.
ואני בטוחה שהמקום הקטן שבו מקננת התחושה הרעה יקטן עוד
יותר,ויפנה את מקומו לתחושות הרבה יותר יפות,נעימות
ובהירות.ולא שחורות שמתפרצות רק כשהאפל והרקוב יוצא מאנשים.
ואולי,זה רק חלום שלי? בממלכה קטנה לבנה ומוארת שמוחבאת אחרי
הרי האופל הגדולים והכהים.
אולי זה רק חלום?