הנחתי דגל ספוג דמעות בין הירוק האינסופי שצמח עליכם,
איך מרשים לעצמם העצים האלה לחיות מעל המוות הנורא,
איך הציפורים שרות כאן, כאילו לא נקברו פה מאות תינוקות
תמימים
תינוקות שלא יודעים מהו רוע, והוא יוקד בהם ללא אזהרה .
והעצים עדים, שותקים, מסיטים מבטם
ואני מפחדת להרים את עיניי, להיפגש בעיניי האחרים
כי אז יתנגשו בעוצמה זרמי הכאב מעינינו המלאות פחד,
עינינו שבוכות בכי דומם על כל אלה שלא זכו לשם במותם
שלא שומעים את לבי ההולם בחוזקה, את הדם שזורם בכל גופי,
נאחז בחיים,
ואני שרה את התקווה ובוכה,
שרה בגאווה אינסופית, בוכה בעוצמות כאב שנובע מתוך
חוסר ההבנה, מהתהייה, מהפחד .
ומסביב הכל כל כך ירוק, כל כך חי, כל כך שליו
ורק המתחמים המרובעים, האדמה הזועקת מתוכם להתפרץ מעל,
לתת חופש ומעט אויר למתיה הזרוקים בה בעירבוביה מחרידה
שמילים אין לה, רק דמעות של חוסר אונים כה מוחלט
והשאלה המהדהדת עם הלמות לבי - איך, איך, איך?

נכתב בדרך חזרה מבורות ההריגה בזוויליטובסקה-גורה, פולין.
23.4.2002