זרקת אותי לפח.
כמו שזרקת את הפרחים שהבאתי לך שבועיים אחרי, בעודי רוכן קדימה
על ברכיי בכניעה. לקחת את הפרחים ואכלת אותם מול עיניי. אחר
טרקת את הדלת והשארת אותי עומד בחוץ בקור המקפיא של הסתיו,
עלים נושרים עלי, טיפות אחרונות נוחתות על ראשי מתוך המרזב
המוצף ובלי מעיל.

זרקת אותי לפח.
כמו שזרקת את השוקולדים ששלחתי לך חודש אחרי, בעודי מתבונן
מסוף הרחוב על השליח נותן לך את הקופסה הגדולה והמוזהבת, ואת
פתחת אותה וזרקת אותה מיד לפח. כך סתם, התפזרו הפרלינים היפים
והמושקעים סביבך וסביב השליח, שכבר רכן מאחורייך, מופשל
מכנסיים וגונח.

זרקת אותי לפח.
כמו שזרקת את השפן החמוד והלבן שהבאתי לך באוטובוס, בלי שתשימי
לב, איך שטיגנת אותו במקום עם הגזייה שלך ואכלת אותו לשובע,
ואת שאריותיו זרקת מהחלון, בעוד שכנייך למושב ברחו להקיא בפח
שליד הדלת האחורית.

זרקת אותי לפח.
כמו שזרקת אותי אחרי שניצבתי בחדרך בהפתעה ביום ההולדת שלך,
מחזיק דובי גדול בצורת לב, אדום ומחייך. כך לקחת אותי וזרקת
אותי מהחלון ישר לצפרדע הירוק שלמטה, והתבוננת מהחלון כשהועפתי
לתוך משאית-הזבל והשארת אותי לבדי במזבלה.

שאני אבין, את לא רוצה לדבר על זה?