טליה אוהבת אותי כבר הרבה זמן. תמיד אני חושב שבדיוק כמו השמות
שלנו ככה אנחנו, אני וטליה. היא טליה, שזה שם שלא נתקלים בו
הרבה והפירוש שלו מתוק ומקסים ואני דני, שזה שם שמשתמשים בו
בספרי מתמטיקה.

היא מסוג האנשים שאתה תראה ברחוב הולכים עם דיסקמן ואז הם
יחייכו ואתה תתהה כל הדרך הבייתה איזה דיסק הם שמעו ומה היה
השיר שגרם להם לחייך. היא מהאנשים שתמיד יהיו מספיק מנותקים
מהאדמה  כדי שיוכלו לגעת בה אבל עדיין לשאוף לשמיים, היא מכילה
בתוכה את כל העולם וקצת יותר. היא משתייכת לאנשים שעישנו בכתה
ז' ואומרים שהם עשו את זה כדי להראות מגניבים. היא תגיד שגם
היום, כשמדי פעם היא מעשנת, היא מרגישה מגניבה וזה גורם לה
לצחוק אז לא איכפת לה ממה שזה עושה לה לגוף.

טליה יפה תמיד. היא היחידה שאני מעדיף עם שיער אסוף- ככה רואים
את הפנים שלה. היא יפה גם כשהיא כועסת בגלל שכשהיא צועקת אפשר
להסתכל עליה מתרגזת, לחייך ולהתפעל ממנה. היא אף פעם לא חשבה
שהיא יפה והיא תמיד ידעה את זה ולכן היא תמיד נבוכה כשמסתכלים
עליה במבט שאומר "את יפה יותר מרוב המלאכים" ולכן תמיד יש לה
מבט מוזר כזה על הפנים- נבוך. כשהיא ישנה, היא לא יודעת שאני
מסתכל עליה ואז היא הכי יפה.

היא יכולה לראות אותי בוהה באויר, לזרוק איזה "דני?" קטן לעברי
וכשאני אסתובב ואסתכל לה בעיניים היא תחייך חיוך מלא דבש ותגיד
"לא משנה. הבנתי".

"אהבתי אותך מהפעם הראשונה שראיתי אותך" היא תמיד אומרת לי. אז
אני אומר לה שבפעם הראשונה שהיא ראתה אותי, היינו בני שלוש
והאמהות שלנו שמו אותנו באותה אמבטיה. היא מחייכת אלי ואומרת
"יש לי חולשה לתינוקות שמנים" ואז אני מנשק אותה.

המשפחה של טליה עברה לארה"ב לפני חצי שנה. עכשיו אנחנו רואים
אחד את השני הרבה פחות, בערך פעם בחצי שנה. אנחנו מדברים כמעט
כל יום והיא תחזור לארץ לשירות הצבאי אז עוד חצי שנה אני אראה
אותה. אני לא מודאג מהעובדה שהיא רחוקה. טליה אוהבת אותי כבר
הרבה זמן.