"כולם אשמים עד אשר הוכחה חפותם", היית אומרת תמיד, ואולי
עדיין אומרת. לא הוכחתי את חפותי, זאת אני יודעת, אבל לא
השארתם לי ברירה רבה.

דמעות עלו בעיני. זה בצירוף העובדה שמשקפי הראייה שלי היו בתיק
גרמו לעולם כולו להיראות מטושטש. הלכתי, ראשי באדמה, עיני
אדומות, מושכת באפי ומעלה אנקות שונות, נתקלת באנשים ורק מנסה
להגיע לשירותים, לשטוף את הדמעות. ואז ראיתי אתכן אוחזות
ידיים. לא רציתי שתראו אותי אבל היה מאוחר מידי, אז זקפתי גב
וניסיתי לשוות לעצמי ארשת מכובדת. זה לא הלך. זרקת לעברי פתק,
יולי, מקומט כולו. לא קראתי אותו, ההשפלה שבלראות אתכן הייתה
גדולה מידי. התחלתי לרוץ לעבר הכיתה, הדמעות מטשטשות את עיני.
בדרך כולם עצרו אותי, שאלו מה קרה ואני רק עניתי בקול חנוק
שיגידו לפולינה שלא הרגשתי טוב אז הלכתי הביתה. לקחתי את התיק
ורצתי מחוץ לשערי בית הספר, רוצה להוריד את התלבושת שחנקה אותי
כל כך, אבל לא יכולה. אולי בגלל שלבשתי רק חזייה מתחת, אולי כי
הרגשתי כבולה. באתי הביתה, קראתי את המכתב, והתמוטטתי. חייגתי
לכל העולם, השארתי הודעות מייבבות אך כולם היו בכיתה. התקשרתי
לאלה ובכיתי לה. אחרי זה הלכתי להתקלח, מצפה שהמים ישטפו ממני
את הלכלוך והזוהמה, שישטפו את הדמעות, אבל הוא רק גרם להן
להתגבר. בכיתי עוד ועוד ובקול חנוק מלמלתי את מילות השיר של
פינק (בתרגום עילג לעברית): "מעולם לא זכיתי מקום ראשון, לא
תמכתי בקבוצה, לא מקשיבה להוראות וגרבי אף פעם לא נקיות.
המורים יצאו איתי, ההורים שלי שונאים אותי, תמיד הייתי במלחמה,
כי לא יכולתי לעשות שומדבר כמו שצריך. כל יום אני מנהלת קרב
נגד המראה, לא סובלת את מי שמביט בי. אדוני הרופא עזור לי, תן
לבלות יום כמישהו אחר, כי אני האויבת של עצמי." הזדהיתי כל כך,
רציתי לטבוע, להרעיב את עצמי למוות, ובין נאקה נואשת אחת
לשנייה יכולתי לחשוב רק עליך "איבדתי גם את יולי, איבדתי את
יקיר, איבדתי את כולם, עכשיו אני לבד."

גיליתי את הסוד שלה, היא יוצאת עם חייל בן 19. הוא אוהב אותה,
היא אוהבת אותו, הוא נראה נפלא במדים ואפילו אימא שלה אוהבת
אותו, פשוט חלום שהתגשם. ראיתי סביבה את יולי, ויקיר, ומיה,
מקשיבים לה בשקיקה, באהדה וידעתי, היא ניצחה. זה העציב אותי,
אבל מילא. הלכנו לספרייה, הברזתי מערבית וכתבנו רכילות לעיתון.
בדרך כתבתי על מעיין ועל החבר שלה, ויקיר כעס, הריח את הנקמנות
שלי ואמר שאני צריכה לבקש ממנה רשות. בזתי לו, רכילות זו
רכילות, ומחובתי כעיתונאית לפרסם אותה, זכות הציבור לדעת. האם
באמת הייתי עיתונאית טובה, או שמה ילדה נקמנית? האם קינאתי בה
כל כך, על זה שהיא לקחה ממני הכל, שרציתי להרוס את הסוד? לפוצץ
את בועתה הורדרדה? לא, לא לפוצץ את הבועה רציתי, אלא לדרוך
עליה, למעוך אותה, לגרום לה לדמם ולכאוב, שתרגיש את הכאב שגואה
בתוכי.

חזרתי לכיתה ואמרתי לך גיליתי, אני הולכת לפרסם את זה. הסתכלת
עלי במבט מזלזל וצעקת שאני האדם הכי מגעיל שאת מכירה, בן אדם
נקמני ואין פלא שהיא שונאת אותי. כאב לי. ממך יולי, הייתי מצפה
ליותר. האדם היחיד שיכולתי לסמוך עליו, להאמין לו, חשבתי שאוכל
לבטוח בך, חשבתי שאוכל להאמין בך! ואת, את שטפת את כל זה
לביוב, הטבעת את האמון שהיה לי בך בבליל דמעות.
התעלמת ממני, קראתי לך והמשכת ללכת, כתבתי לך פתק, אך סירבת
לקרוא. לבי נשבר. סיפרת לה שאני יודעת, והיא בהבעה כה מתנשאת,
בחיוך כה גועלי לחששה "אני מקווה שמה שגילית לא תפרסמי, כי לי
יש הרבה מה לגלות עליך." הבטחתי לי שלא אפרסם. שיקרתי. מה תאמר
עלי? מה?! שאני אנורקסית?! שהרזון שלי בא לי מהקאות מרובות?!
כולם יודעים זאת! מה עוד תגיד? שאהבתי את יקיר? שאני מקנאה בה?
שהיא ניצחה? שתאמר, שתגיד את כל מה שהיא יודעת, שתבעט בכלב
רכון על האדמה, שתלך ותתנצח ובליבה תמיד תדע שהביסה אותי,
שגרמה לי לבכות, שגרמה לי לכאוב, שגנבה את אישיותי, שיפרה
אותה, השפילה אותי, גנבה ממני, הרסה את חיי. שתהנה מהידיעה שרע
לי, שתהנה מהידע הזה, הגלום בליבה כאוצר, שתעלוז עליו ותספר
אותה לחברה המדהים בעודה מכורבלת בזרועותיו, בין אורגזמה אחת
לשנייה, כשאין משהו אחר להגיד, שיצחק קצת, מה רע?

בשיעור תנ"ך קולה של המורה חדר רק בקושי דרך הזיותיי, לא מצליח
לגרד לי את התת מודע. ישבתי, פני מופנות לשולחן, מנסה להעתיק
מהלוח למרות מעטן השקוף של הדמעות, כותבת רק בקושי את המילים,
בליל של אותיות חסרות כל משמעות, ידי רועדת וכך גם הכתוב,
המשפטים מאבדים כל משמעות ומתערבלים לטיפה שחורה אחת גדולה,
שנמרחת ביחד עם המסקרה שלי.

הרגע מעיין שלחה לי הודעה, שואלת מה שלומי, חושבת שאוכל אי פעם
לסלוח לה. לעולם לא אוכל לסלוח לה, הכל היא לקחה ממני.

פחדת שאם אני יכולה לפגוע בה, אוכל לפגוע גם בך, וכבר נפגעת כל
כך הרבה, מי כמוני יודע. יולי, לעולם לא אוכל לפגוע בך, את
חשובה לי. או לפחות היית חשובה. היית אשת סודי, היחידה שמבינה
אותי, זו שאוכל להשתטות אתה, זו שאוכל לדבר אתה, זו שיודעת מה
אני מרגישה. האשליה נשברה, לא עוד טיולים לקפיטריה, לא עוד
רביצה על הדשא, לא עוד שיחות נפש, לא עוד בדיחות. "כולם אשמים
עד שהוכחה חפותם", אמרת. האם כאב גם הוא סימן לחפות?