אני יושבת שם, על הדשא ובוהה בירוק. מדברת אתם, עם חברי
החדשים, מנסה להשאיר את עיני ממוקדות בבני זוגי לשיחה, אולם
פעם אחר פעם עיני נודדות לדשא האחר, ושם אני רואה אותם, את
אותה החבורה שעזבתי את אותם האנשים שנטשתי, או יותר נכון נטשו
אותי. הוא מחזיק את ידי בחוזקה, אומר לי שלא ללכת, אנחנו באמצע
שיחה, אך אני מנערת את ידו מעלי והולכת בנחישות אליהם. וכי מה
אכפת לי ממנו? הוא רק ידיד שלי, מערכת יחסים עמוקה מזו הוא לא
רצה. כאשר נשאל, אמר שהוא רוצה להכיר אותי טוב יותר, ומאוחר
יותר וויתר על הרעיון ככללו. אני נורא נחמדה, אני ידידה טובה,
וכך זה יישאר. הלכתי לעברם בנחישות, כשישה מטרים הפרידו בין
דשא אחד למשנהו, אך בשבילי היו אלא כשנות אור, חודשים רבים
מחיי שהובילו לשינוי, שדחפו אותי למעבר. בעודי צועדת בעוז,
נזכרתי באותו היום בפארק, כאשר ידיו החליקו לכל אורכו ורוחבו
הבלתי מעורער של גופי, הלצה, או שמה רצינות? אינני יודעת.
שחזרנו קליפ כלשהו של מדונה, אחד מיני רבים, והוא עמד מאחורי,
מנתב את ידי במיומנות מופלאה, מכיר את תנועותיה בע"פ, ומרשה
לעצמו להחליק ידיים עלי, על גופי, ללא שום היסוס, שום ביישנות.
ואני, בניגוד מוחלט לכל מה שהכרתי בי לא הורדתי את ידיו, אלא
הרשתי להן להמשיך לשוטט, בעוד הוא זמזם מאחורי מנגינה מתקתקה
וקצבית של מדונה, האובססיה היחידה שלו, זה ואלוהים.
המשכתי ללכת וראיתי שגם היא שם, אך החלטתי שאני קרובה מכדי לתת
לעובדה זו לעצור אותי, ידעתי שירון שם, והוא בוודאי ירצה אותי.
חייכתי אליהם חיוך מאושר ונופפתי בחוזקה, משתטה קשות ומנסה
להסתיר מעין כאב לא מוסבר הפועם בפנים, ספק התרגשות ספק התקף
לב. "מנשמע?" שאלתי, ואתם נראיתם כאילו מישהו תקע לכם עצם
בגרון. מיאנתם להשיב ואמרתם כי אתם באמצע שיחה. סילקתם אותי,
ואפילו ירון, בן בריתי היחידי הפטיר כלפי בנפנוף יד הומואי
בלתי מחייב וסילק אותי. חזרתי לאותו הדשא כאשר ראשי מושפל,
ודמעות בעיני, מסך מטושטש, אך כאשר התקרבתי עטיתי על פני חיוך
מאושר וצעקתי "למי אכפת מההומו הזה?" כאשר קולי הצייצני הדהד
לאורך כל חצר בית הספר. התשובה הייתה ברורה, לי אכפת. הוא
המשיך לאחוז בידי, נראה לי שמבקשתי. הייתי זקוקה לחיזוק כלשהו,
לידיעה מעורפלת שלמישהו עדיין אכפת. אך היד הזו, כולה מקושקשת
בסימני חינה מזויפים רק הביאה לי חולשה, ופיק ברכיים. אחזתי בה
חזק, יותר ויותר, מתאמצת לשאוב כוחות, אך ללא הצלחה.
מאוחר יותר באותו היום הלכנו הביתה, והיא עברה מולנו באוטו,
חוסמת את דרכנו. "שיהיה לכם יום נעים." היא אמרה בהתנשאות
וגינוני כוכבת, הזלזול נוטף מקולה. ירון ישב במושב האחורי
וחייך כלפי. התחלתי לצרוח כמשוגעת "כוס אימא שלך, יא שרמוטה,
אני שונאת אותך! אם אבא שלך הדתי היה יודע מה את עושה הוא היה
מסרס לך את הרחם!!!" איבדתי את זה, את הכל, יוליה אחזה בי בזמן
והתחלתי לבכות על חולצת ביצפר שלה, מטמיעה את הדמעות הללו בחזה
השופע, מורחת מסקרה על כולה, כאשר הוא עמד מהצד. יללתי בטירוף
ולא יכולתי לראות כלום, אך הנחתי שהוא עומד שם נבוך. הרגשתי יד
על גבי, הוא הרים אותי מחזה, לקח את ידי ואחז בה בחוזקה. היא
הייתה חמה. "את יודעת מה עושים לאנשים כאלה?" הוא שאל, לא חיכה
לתשובה וקיפל את אצבעותיי ברכות ועדינות, עד אשר נותרה רק אצבע
אחת עומדת, האצבע האמצעית. התחלתי לצחוק, צחוק חם, ששטף ממני
את כל העצב, והמשכנו מקפצים לעבר ביתי.