לזכר ילדים שלא יחזרו יותר הביתה .
במיוחד לזכר אלו שזקן אחד הוציא את כל הכעס עליהם ועשה איתם
מנגל...


שמה , כן זה היה שמה , שמה היה בית אחד . הבית היה מוזנח ,
שחום , מיושן . העובר לידו לא היה מעז להתבונן בו , מתוך חוש
שישי , טיבעי , שממבט בבית הזה יצא רק רע . הבית היה כ"כ מוזנח
ומפורר שאפילו ג'וקים פחדו לעלות על קירותיו , מפחד שעוד רגע
הקיר יפול .

בבית הזה היו ארבעה דיירים , לאחד מהם קראו צוריך . צוריך היה
איש מוזר , אפל משהו . לאותו הצוריך הזה , היה מן מנהג לקלל
ביידיש את כל ילדי השכונה , ילדיי השכונה במשמעות של מבוגרים
בני 49 גם.
צוריך היה איש ישן , עתיק אפילו . הפנים שלו מטו ליפול , הן
היו בנויות כמו קפלי חרסינה דקים של בובת פורצלן . גופו היה
מכופף קדימה , ופניו מופנות אל הריצפה . לפעמים היה מרים אותם
ועין אחת הייתה ניגלת , העין השנייה הייתה עמוק עמוק בין קמטי
פניו .

צוריך , כמו שעון , בדיוק חולני , היה יורד מביתו לסיבוב היומי
ברחוב בשעה ארבע אחה"צ . נקישות מקלו היו נשמעים אז ברחוב והוא
היה הולך לו עם כובעו המאובק וחליפת שלוש החלקים החומה או
האפורה שלו. שהיה עובר ליד אדם שנקרה בדרכו היה מביט בו מבט
מזלזל ומיד מלמל משהו ביידיש , לפי הנימה שבה אמר זאת , זו
הייתה קללה . איש לא ידע את סיפורו , גם לא הרכלנים ביותר .

יום אחד , כהרגלו בשעה ארבע ירד ממפתן הבית לכיוון הרחוב . אך
הפעם בדרכו החוצה פגש בשני ילדים שהלכו לתומם ברחוב . לראשונה
פתח את פיו ואמר משפט : " ילדים , רק העפר ישאר " . והילדים
הסתכלו זה בזה , ניסו להראות רציניים , כאילו מבינים מה מטרת
המשפט חסר הפשר הזה , אך לאחר שיצא מטווח הראייה שלהם ציחקקו
לעצמם . מתך שעמום , כעס או סקרנות שני הקטנים , בני 12 ליתר
דיוק , החליטו לבוא אל ביתו של הזקן , בשעה שהוא לא יהיה שם .


ביום שלאחר מכן הם הגיעו לביתו בשעה ארבע ודקה בדיוק . הם פרצו
את הדלת המיושנת וחסרת הישע שהייתה בפתח דירתו במברג . ברגע
שפתחו את הדלת ריח צחנה כבד עלה . הם הסתכלו סביב , הדירה
נראתה רגילה . סלון רחב , מטבח ועוד חדר שדלתו נעולה . הילדים
פתחו את הדלת , החדר היה ריק כולו , פרט לקיר אחד שלא היה חשוף
. על הקיר הייתה סיפרייה גדולה ובה כמאה צנצנות בדיוק . החדר
היה חשוך והילדים לא ראו את תכולת מאת הצנצנות . אחד הילדים
פתח מעט את התריסים שהיו מוגפים . המראה שנגלה למול השניים היה
מוזר מעין כמוהו . כל הצנצנות היו מלאות בעפר . אך לפני
שהספיקו לצאת מההלם שתקף אותם נשמע קול טריקת דלת . הזקן עמד
מולם .

אחרי שבוע השכנים כבר דאגו . הזקן לא נראה ברחובם כשבוע שלם ,
והם תהו לגורלו . לא מתוך דאגה , אלא מתוך סקרנות , מה מוציא
אדם משגרה של עשר שנים?. נשלחה ניידת עם שני שוטרים לאותו רחוב
. האדם שהתקשר למשטרה , אחד השכנים של הזקן , לא טרח אפילו
לומר את מספר הבית , הוא פשוט אמר :" זה בבית המוזנח ביותר
שתמצא ברחוב הרכסים".

הניידת עצרה מול הבית שמצאה דיי בקלות . שני השוטרים ירדו
מהניידת ונכנסו אל הבית . הם הגיעו לפתח דירתו של הזקן ובדומה
לאותם שני ילדים שפרצו את אותה הדלת לפני שבוע בדיוק , פרצו גם
הם את הדלת . ושוב ריח צחנה כבד עלה ונגלה לשני אותם שוטרים
מתחילים מראה רגיל , ביתי . הם נכנסו לחדר שדלתו הייתה נעולה .
שם הם מצאו את גופת הזקן , נטולת הדופק .

בדו"ח המוות היה רשום "מת מהתקף לב". הודעה נשלחה לביתו יחידתו
של הזקן שגרה בניו יורק . היא הייתה בחורה בת 25 שעבדה בניו
יורק , לאחר שלמדה שם משפטים . הלם תקף אותה ששמעה על מותו של
אביה והיא הגיעה במהירות לארץ. היא הודיעה לכל הקרובים של הזקן
ולכל מי שיכלה לעלות בדעתה , אך למרות זאת בודדים הגיעו
להלוויה , רק כמה קרובים ושכנים .

לאחר ההלוויה ניגש לבחורה בחור צעיר ונמרץ . היא מייד ניחשה
שהוא עורך דין . הוא עצמו הציג את עצמו כעורך דינו של הזקן .
הוא הראה לה את הצוואה , שהייתה כתובה בכתב ידו של אביה . מיד
החליף הפרצוף העצוב שלבשה בפרצוף מבולבל . העורך דין שאל אותה
מה קרה . היא הצביעה על הצוואה . אצבעה הורתה על המשפט : " אני
מוריש לך את דירתי ו102 צנצנות אפר ".