את חושבת שיר. רוצה אותו לחבק אותך ולעצום את עינייך.
את אוהבת. שירים, את אוהבת,
הרחק בתכלת אכולת כל הכתום הזה, לעת ערב ניצבתי מולך ואת רואה
בעדי ואני בעדך.
מלאת שיר תקוות שיר תקווה את נוטלת עט ערב בידי גם לראות חושבת
שיר, רוצה.
והייתי עד לבטחונך אמת, לאהבת עצמי, הייתי לך הד.
נטלת את העט ופרצת בחיוך לעד מלוא החדר שהציבו בו שולחן עוד
לפנינו, מתרס ומתרס מולנו. את חושבת
שיר ומצווה אותי בחן חולשה חסר יכולת התנגדות ככח נגד
משיכה - למעלה.

כקלות שחק, כמלאך,
כקן עצוב את
חולשת את העת להנציח את
ההבזק הקטן
הזה של
פרץ אור שירך על
נייר אסמכתאות לכולנו להנציח
מעט.

לא נצח מרשים הם
לרשום מלא רושם, לא.

אין לתעד כי לא נצח בלתי נתפס, לא
סוף טוב עד היום,
כי רק עד,
היום.

רק נצח קטן לתת לזיק שיר עצמך משפט או שניים ולנסות עוד מעט
לבד למשוך לשיר
שלם. באחת-עשרה מילים שלך. באור נקלש, פתאום זה לא נראה לך.
מהרת למחוק את ארבעים וארבע האותיות שלך הנחקקו באור עצמך מלא
תקוות שיר תמיד
משול לפחד.

את חושבת, שיר
רוצה אומרת לא אני
מספיק טובה
הדף מוכתם באור עליו
דיו הרבה
כחול לעט
ערב ואני,
בעדך.

מילים חדשות עלו על הדף, אמת.
אך מהי אמת זו נגד הזכות היפה הזו, הטוב העולה במבט אחד
בעינייך להימשך, להרשים.
הצורה בה את מהדקת את שערך להתפזר לך כדגדוג האף המתוק הזה.
מהי לעומת החיוך המשלים אותנו, הנבוך בשלמותו. בנחלת נחיריך
קסם היותך חלק מאף היותך מלאך. התנועות האלו, בזוית הסיגריה
המונחת בפיך ובלובן אצבעותיך התרות בריקוד חיזור
אחר סוד
שפתייך.
מהי אמת השיר לעומת כל היופי הנדוש הזה.