החלק השלישי רשום בטעות בתור פרגמנט. אתכם הסליחה.

כאשר צליל התעוררה לבסוף, היא חשה שטיסתם נהיית איטית יותר,
ולבסוף הם נעצרו.
"כעת האם מותר לי לפקוח את עיני?", שאלה, קולה סרבני במקצת,
נזכרת במה שקרה טרם נרדמה.
"כן", ענה לה, קולו רך אך מותש.
היא פקחה את עיניה, ונשימתה נעצרה. "הו!" נרגש נפלט מפיה.
עיניה התרחבו מהפתעה.
צליל גילתה שהיא יושבת, בעצם, על קצה קצהו של כוכב צהוב בוהק,
מסנוור, מנצנץ בזהב. סביבה השמיים היו כחולים כהים, כמעט
שחורים, ומיליארדי כוכבים כמו הכוכב עליו ישבה הקיפו אותם. ירח
גדול, כסוף, בצורת חרמש, האיר ממעל, מציף את הכל באור כסוף, רך
וקריר, כמו שובל של קטיפה.
"הו, גבריאל, האין זה מקסים?", חיוך מתוק החל אט-אט לגשש
בפניה, מתפשט מאוזן לאוזן. גבריאל הביט בה, מוקסם.
"מקסים, באמת, אבל את מקסימה הרבה יותר..."
צליל הפנתה אליו את עיניה. כאילו שני אגמים כחולים-אפורים, אין
סופיים, מנסים להטביע אותו. והוא באמת טבע. הוא לא יכול יותר.
שני האגמים האלה, קול הפעמונים, התמימות הקלה, שאף-על-פי שצליל
התבגרה עדיין נשארה בה, המתיקות הזאת, ויותר מכל - עצם הידיעה
שהיא אוהבת אותו, שהיא תלויה בו, זקוקה לו. והוא נכנע.
הוא נשק לה. לא נשיקה של אח. נשיקה אמיתית.
בפעם הראשונה בארבע השנים בהם הם מכירים, המצב היה הפוך. הוא
היה פתאום זקוק לה, צריך אותה. לא יכול בלעדיה. הנערה הזאת,
שקטנה ממנו בשבע שנים, שבשבילו היא כמו אחות - פתאום, בשנייה
אחת, הוא גילה שהרגשות שלו כלפיה הם יותר מאשר אהבה לאחות.
שלמרות שהיא ילדה קטנה בשבילו, הוא אוהב אותה כאילו הייתה
אהובתו. וזו הייתה נשיקתו הראשונה. בחור בן 20, שמעולם לא
התנשק, בשל היותו מלאך.
ידיה נשלחו אל צווארו, נכרכו סביבו בחוזקה. ידיו נשלחו אל
מותניה והידקו אותה אליו. בתחילה נשיקתו הייתה עדינה, חולמנית,
ולאט-לאט נשיקתו נעשתה תובענית יותר, כמעט לוהטת, כאילו שבזה
תלויים חייו. ידו נשלחה אל שערה ואחזה בראשה, ידו השנייה ליטפה
את זרועה. מוזר, שבפעם הראשונה בחייו בה הוא התנשק, הוא ידע
בדיוק מה לעשות ובדיוק איך להתנהג. מין אינטואיציה שכזאת.
לבה של צליל פעם בחוזקה. היא כבר מזמן ידעה שאותו היא אוהבת.
היא אהבה אותו מהיום בו הכירו. על זה היא חלמה כבר ארבע שנים,
דמיינה כל פרט ופרט. וזה היה נפלא יותר מכל חלום. אבל הייתה עם
זה רק בעיה אחת - שזה לא יכל להיות יותר מחלום. והיא ידעה את
זה.
"די!", היא התנתקה ממנו, כמעט דוחפת אותו מעליה.
הוא נעץ בה מבט.
"אני שונאת את המשפט הזה - אבל לא היינו צריכים לעשות את זה",
היא אמרה, אצבעה מלטפת את שפתיה, מרגישה לפתע עייפה.
הוא השעין את ראשו על ידו, נראה מהורהר.
"את צודקת", אמר, "כמובן שאת צודקת. פשוט... התפאורה,
והאווירה, זה... לא יודע, הוציא ממני משהו שלא ידעתי שקיים.
אני... אני לא בסדר. לא הייתי צריך לנשק אותך. אני מלאך. זה לא
יכול לקרות."
"תשכח מזה", היא החזירה קווצת שיער סוררת למקום, "זה לא משנה.
נשכח שכל זה בכלל קרה. זה לא משנה. אני אמשיך לחלום עליך,
אתה... אני לא יודעת מה אתה תעשה, אבל שום דבר לא יותר
מחלומות. חלום זה היה וחלום זה יישאר. ועכשיו - מה בדיוק הייתה
ההפתעה שלך?", היא ניסתה בכוח לחזור לשגרה.
"ובכן...", הוא נאנח, אף הוא מנסה להתאושש, "הכוכב הזה, שאנחנו
יושבים עליו... הוא אמור ליפול עוד בערך עשר דקות. אנחנו
צריכים להקשיב לכל מי שמבקש משאלה מהכוכב, ומטרתנו להגשים את
המשאלות האלו."
צליל נאנחה.
"אל תזכיר לי את המילה 'משאלה'. פשוט נמאס לי מהמילה הזאת. ממש
התחלתי לשנוא אותה."
גבריאל חייך.
"בגלל שחר וגל?", שאל, חוזר איכשהו לתפקיד האח הגדול.
"כמובן", ענתה לו, אף היא מנסה לחזור לתפקיד האחות הקטנה,
"למרות שאני מאוד נקשרתי אליהם בשלוש השנים האחרונות. שחר ילדה
מדהימה, וגל אף הוא מאוד מיוחד. אבל הוא כל-כך עקשן! עברו כבר
שלוש שנים, והוא עדיין עם דניאל הזאת. והוא אוהב אותה יותר
מתמיד. אתה יודע - למרות שזה לא מנומס, התחלתי לעקוב גם אחריו.
אני יודעת שאני אמורה להשגיח על שחר, ומקסימום עליו כשהם ביחד,
אבל נורא הסתקרנתי לראות מי זאת הדניאל הזאת, דנדוש - כמו שהוא
קורא לה. אז פשוט... עקבתי אחריו פעם, וראיתי כשהוא נפגש אתה.
ובכן... זה לא נעים להגיד - אבל כזה זוג חרמנים לא ראיתי כבר
הרבה זמן..."
גבריאל זז בחוסר נוחות.
"...וזה לא שהיא איזה יפהפייה מדהימה או משהו. למען האמת, היא
די מכוערת. היא נמוכה, יש לה אף של מכשפה, היא שמנמנה והחזה
שלה ממש קטן. מה גם שיש לה קול מעצבן כזה, צווחני. היא די
קרצייה..."
גבריאל הביט בה, חיוך קטן על שפתיו.
"את מקנאה", הוא פסק, עדיין מחייך.
"אני מקנאה? למה לי?"
"יש בך הרי חלק משחר, אני צודק?"
"כן, אז?"
"השחר שבך מקנאה. היא מנסה למצוא כמה שיותר פגמים בדניאל כדי
שתרגיש יותר טוב."
"אבל זה נכון!"
"אני לא מאמין לך שהיא עד כדי כך גרועה!"
"תראה בעצמך..."
צליל הוציאה מכיסה חתיכה קטנה של קרח.
"מה זה?", גבריאל שאל, מופתע.
"אחד מההמצאות היותר טובות שלנו", צליל נגעה בקרח באצבעה,
"אפשר לשמור בתוך גוש הקרח הזה תמונה או אירוע, ואחר-כך לצפות
בו שוב. תראה בעצמך."
לאט-לאט התמונה החלה להתבהר, וגבריאל ראה שם את גל, שנראה יותר
מתמיד כמו העתק מושלם שלו, מתנשק בלהט עם בחורה כבת 17, אכן
נמוכה, אכן עם אף ארוך במיוחד, שמנמנה ו... ללא ספק בעלת חזה
קטן. הוא יכל לראות את זה היטב, כי היא כבר... ובכן, היא כבר
לא הייתה לבושה. גל דאג לזה.
"למה לעזאזל הקלטת את זה?!", אמר גבריאל, יותר נוזף ממופתע.
לחייה של צליל נהיו אדומות כארגמן.
"ובכן... שיהיה לי ליתר ביטחון...", היא מלמלה, עדיין סמוקה.
"ליתר ביטחון?! תעשי לי טובה!"
צליל צחקקה בחוסר נוחות.
"לא יודעת... זה מעניין, אתה חייב להסכים אתי."
גבריאל צחק.
"את יודעת מה? - אני לא רוצה לדעת למה הקלטת את זה, זה ממש לא
מעניין אותי. כלומר - זה כן מעניין אותי, אבל עדיף שלא אדע.
פשוט... צליל, למען השם, תיפטרי מזה!"
"למה?"
"כי זה לא מוסרי! זה לא עניינך מה גל עושה עם החברה שלו. יש
אנשים חרמנים בעולם, ואני לא חושב שאת צריכה להשתמש בכוחות שלך
כדי להציץ לשני ילדים עם הורמונים. אני מודע לעובדה שהיית
מסוקרנת, אבל לא צריך לדחוף את האף לכל מקום..."
"מזל שאין לי אף כמו של דניאל", היא מלמלה, "אם כן אז לא הייתי
יכולה להציץ לאנשים. זה היה נחשב נשק לא קונבנציונאלי..."
גבריאל צחק.
"אל תהיי רעה", הוא אמר, "זה לא יפה. אז מה אם היא מכוערת? זה
לא אומר שאין לה נפש טובה..."
"הו, באמת, המלאך מטיף לי מוסר! 'אל תהיי רעה, זה לא יפה, זה
לא מוסרי'... מתחסד!", היא ספק צחקה ספק התרגזה באמת.
"הו, צליל, אל תכעסי עליי. את מתרגזת כי את יודעת שאני צודק.
אנשים שונאים לשמוע את האמת. מאז ומתמיד זה היה כך. הכוכב עומד
ליפול. הבאתי אותך לכאן כדי ליהנות, אז תשכחי מהדברים שמדכאים
אותך..."
צליל פתחה את פיה כדי לענות לו, אך הכוכב החל פתאום ליפול.
צליל אף היא כמעט נפלה, כי הכוכב פשוט החל לדהור קדימה במהירות
שספק אם הייתה איטית יותר ממהירות האור.
"החזיקי חזק!", גבריאל צעק מבעד לשריקת הרוח, "הכוכב יאט
כשנתקרב יותר לכדור הארץ. קודם הוא צריך לתפוס תאוצה".
צליל הנהנה בראשה.
כדור הארץ, שבתחילה לא היה שונה משאר הכוכבים הזעירים, החל
לגדול במהירות מול עיניה. בתחילה מנקודה מנצנצת במרחק לנקודה
גדולה יותר, והנקודה גדלה עוד ועוד, עד שצליל החלה להבחין
בפרטים - כתמים כחולים וכתמים ירוקים, אז היא זיהתה גוש אחד של
ירוק כאפריקה, גוש אחר כאמריקה. הפרטים נהיו גדולים יותר
ויותר.
כאשר הם חלפו על פני סין, צליל הבחינה בבקתה קטנה עשויה במבוק,
וילד סיני קטן לוחש מחלונו:
"וו צ'ינג ון מיי. קום איל וונג פו וונאגה דיי".
"מה הוא אמר?", תמהה צליל.
"הוא ביקש מהכוכב שהדרקון מהאגדות יבוא לבקרו", תרגם גבריאל
ללא כל קושי.
"ומנין לך לדעת מה הוא אמר?!", תימהונה של צליל גדל שבעתיים.
"אני מלאך", הוא חייך אליה, "לאלוהים ומשרתיו כל השפות בעולם -
אחת הן".
הוא כיוון את אצבעו אל עבר הכוכבים, וכהרף עין הם הסתדרו בצורה
שנראתה להפליא כמו דרקון חי ונושם, והרי זה פלא - נראה זה
כאילו כך היו הכוכבים מסודרים מימי בראשית.
כאשר עברו על פני אפריקה, צליל ראתה נערה כושית כבת גילה יושבת
על צמרת עץ גדול ולוחשת:
"אלו רמבה קומבאיה דלואמבה דלמאייה קרמבה"
"ומה היא אמרה?", שאלה צליל.
"היא ביקשה שלמשפחתה יהיה יותר מה לאכול", אמר גבריאל וכיוון
את אצבעו לערמה של קש שהייתה ליד הבית. בתוך שבריר שנייה הפכה
ערמת הקש לשולחן גדול ועליו שלל מטעמים ומגדנות, ממש סעודת
מלכים.
צליל חייכה.
'כמה נפלא להיות מלאך ולעזור לאנשים!', חשבה בלבה.
ברוסיה ביקשו שיהיה יותר חם. גבריאל הדליק אש חמימה באח בהינף
יד.
בברזיל ילד אחד ביקש שיהיה כבר קרנבל. גבריאל וידא שלמחרת
יבואו לבקר בבית-ספרו של הילד חבורה של רקדנים ורקדניות, לפי
מיטב מסורת הקרנבלים הזוהרים של דרום אמריקה.
בארצות-הברית הנשיא ביקש שיוכל סוף כל סוף לנגן על הסקסופון
שלו. גבריאל דאג לכך שלאיש עמו היה אמור הנשיא להיפגש למחרת
יהיה פתאום משהו אחר, מאוד דחוף, לעשותו.
צליל נדהמה לראות כמה אנשים בעולם, אפילו מבוגרים, מאמינים
באלוהים, בכוכבים נופלים ובמשאלות. אמונה זו, כוחה כה רב!
"הו, גבריאל, האין זה נפלא?", היא חייכה, "איך שאנשים סומכים
על האל ועל הכוכבים הנופלים! האמונה הזאת של האנשים פשוט מחממת
אותי מבפנים! האין זה נפלא להיות מלאך?"
גבריאל חייך וליטף אותה על לחיה. היא שוב הייתה הילדה הקטנה
והמתוקה שלו.
צליל הפנתה את פניה מעליו.

היה זה טיול קסום, ללא ספק. כאשר גבריאל החזיר אותה הביתה היא
הודתה לו במילים נרגשות:
"היה נפלא! כל המשאלות של האנשים, ואיך שאתה ממלא אותם... הו,
הלוואי וזה היה קל כל-כך בשבילי למלא משאלות!", היא נאנחה,
וגבריאל ידעה שהיא חושבת על שחר.
"אל תדאגי", הוא ניסה לנחמה, אך לא ליטף את ראשה זו הפעם, "הכל
יסתדר בסופו של דבר. כשמשתדלים מאוד, ומנסים חזק - הכל מצליח
בסופו של דבר."
"לך קל להגיד!", אמרה צליל, "אבל זה ממש לא ככה. לך יש את הכוח
של אלוהים, אתה שליחו, ולכן אתה מסוגל לעשות הכל, למלא כל
משאלה. אבל מה אני? ילדת קרח סגול. כל המטרה שלי בחיים זה למלא
את המשאלה הזאת, באמצעים המועטים שיש לי. וכי מה אני יכולה
לעשות? אין לי כוחות קסם! איך לעזאזל אני אמורה לגרום לבנאדם
מאוהב לאהוב מישהי אחרת? איך?!"
עמוק בתוך לבו, גבריאל ידע שהיא צודקת. הוא מלאך ויש לו את
הכוח של אלוהים לשנות דברים. אבל איזה אמצעים נתן האלוהים שלו
לילדה הקטנה הזאת, שגילה בקושי 13 שנים, להתמודד עם בעיה כל-כך
קשה, עם ייאוש כל-כך גדול? איך לעזאזל היא אמורה להתמודד עם
הבעיה הזו ולהצליח? איזה כוחות יש לה שיעזרו לה במאבק הזה נגד
הבלתי אפשרי?
לראשונה בחייו, גבריאל החל להטיל ספק בכך שהאדון אותו הוא משרת
הנו מושלם.
אך הוא דחה את המחשבה הזו ממוחו במהירות הבזק.
מוזר, שכל התלונות, הטענות והיללות ששמע בימי חייו מבני האדם,
לא הניעו אותו לחשוב שבאלוהיו ישנו פגם. גם כשאלוהים הפקיר
חפים מפשע למות, התעלם מסבל, סגר את עיניו מול העוני והרעב, גם
אז נשאר גבריאל נאמן לו, והמשיך להאמין כי האל חכם מכולם, שהוא
יודע מה שהוא עושה, שהכל חלק מהפאזל הענק הזה שנקרא "תוכניתו
של האל", הפאזל שמתחבר יחדיו במשך עשרות אלפי שנים. הכל חייב
להיות לטובה. אלוהים לא יפקיר את ברואיו, לא בטעות ולא בכוונה.
כי אלוהים לא מסוגל לטעות, אין בו פגם, וכי למה יפגע בכוונה
תחילה בברואיו? לא יעלה על הדעת.
אך הספק החל מכרסם בלבו.
הוא הביט בילדה הזאת, שכבר ארבע שנים יקרה לו יותר מעצמו,
ופתאום הרגיש מין כעס שכזה, מתפשט מתוך לבו אל כל גופו. כעס על
אלוהים.
מה היא עשתה? למען השם, מה היא עשתה?!
מה היא עשתה שמגיע לה חיים שכאלה?! ילדה קטנה וחפה מפשע, שכבר
בגיל תשע ידעה שהיא נחותה, שהיא נועדה אך לשרת אדם אחר. ילדה
קטנה ותמימה שידעה שאין לה חשיבות, שחייה שווים כקליפת השום,
ולמרות זאת היא אהבה את האל, שהביאה אל המצב הזה, ואהבה עוד
יותר את המקבילית שלה, שבגללה חייה שלה היו בסכנה. היא לא ידעה
רגש אחר חוץ מאהבה. הייתה בה מרירות, זה נכון, ולפעמים גם
ציניות וכעס, אך לעולם לא שנאה.  היא לא הייתה מסוגלת לשנוא.
היא אהבה את כל העולם באשר הוא, גם את אלה שהתאכזרו אליה.
צליל הביטה בו, באותו מבט שראה כבר מספר פעמים בחייו, אך עדיין
העביר בו רטט. אותו המבט בו עיניה הופכות לשתי ברכות עמוקות,
כחולות, שרוצות להטביע אותו בעצבותן.
"בספר אחד שמצאתי אצל שחר", היא לחשה, "היה משפט שנחרת
בזיכרוני, כאילו נצרב באש על לוח לבי. השטן דיבר שם. ואתה יודע
מה הוא אמר? - 'בשביל להיות אלוהים צריך לאהוב הרבה דם' ".
דמעה גדולה זלגה מעינו של גבריאל.