את. מנסה לפגוע בי, שוב, ושוב, ושוב. אך ללא הצלחה. מילים קשות
וטון מעליב עד כמה שאת יכולה - טון מזלזל, שלא נשמע כל-כך כמו
שהוא אמור להישמע. את פונה אלי בזמן שאני מדבר בטלפון עם ידידה
שלי - כן, שלי (שאותה הכרת דרכי, דרך-אגב) - ואת נמצאת בצד
השני של הטלפון, לידה. התעלמות מוחלטת מצדך בזמן שאני עובר
בשבילי בית הספר. מגניבה מדי פעם מבטים לעברי, עם פנים ריקות;
אך אין אלו פנים ריקות אופטימיות, כמו שהן היו לפני שפלשתי
לחייך המסובכים יותר מקשר טורקי. הפעם אלו פנים פסימיות. את
בוודאי שואלת את עצמך מדוע אני מצחקק כל הזמן. אוקיי - אני
אופטימי ואת לא! פסימיות עכשיו היא שם המשחק אצלך. הקטע הוא
שאצלי יש עכשיו משחק, משחק המציאות.

אבל מה? את מתחילה לשחק מלוכלך. לא שוברת את החוקים, כי אין
כאלו (ALL'S FARE IN LOVE AND WAR), אך פשוט - משחק מלוכלך,
שלא להגיד מסוכן - הלא את משחקת איתי (ולא כמו פעם).
כשהיינו חברים נתת לי את הצופן ללוקר שלך. אחרי שנפרדנו, רציתי
להיכנס ללוקר שלך. כן, כן, ובזאת אני מודה ומתוודה: רציתי
להיכנס ללוקר שלך. נכון. אבל מה? לא מעלתי באמון שנתת בי. אכן,
פתחתי את המנעול, אבל זהו - רק כדי לפתוח את המנעול. אפילו לא
הסרתי אותו ממקומו. ישר אחרי זה סגרתי אותו. האמיני לי, אם
הייתי מגלה את הצופן בזמן שהיינו "ברוגז" - הייתי מרוקן את
תכולת התא אל פח האשפה הקרוב. ואז חוזר הביתה (עם המנעול,
כמובן.)
אך את מעלת באמון! משחק מלוכלך! את נכנסת לתא הקולי שלי, ואז
משנה את הסיסמא. מכיוון שלא הספקת או שכחת לשנות את הסיסמא
שלך, מייד נכנסתי אני לתא הקולי שלך ושיניתי את סיסמתו לתאריך
יום ההולדת של האדם השנוא עלייך ביותר (חוץ ממני. ואת טעית
בקשר ליום הולדתו).

שאלה: את שונאת אותו ופוחדת ממה שהוא עלול לעשות בקשר אלייך?
שאלה: את שונאת אותי ופוחדת ממה שאני עלול לעשות בקשר אלייך?

הגעתי לאן שאת שמת אותי. את.