בעלות השחר אני נחבאת
אל תוך רקיע קפוא וקר.
לא יוצאת עד רדת השמש,
החום כבר לא מוכר.

מלכת קרח שמוני,
שגופה נוצץ מקור.
כשהשמש תיעלם -
העליטה תסתיר את האור.
ולאחר שקיעת חמה,
כשתיעלם אל תוך הלילה,
אני אופיע מן החושך.
אחזור קפואה מלמעלה.

כשתפציע שוב השמש,
אחבא אל השמיים
שמא גופי יתמוסס -
שקרח לא יהפוך למים.

וכשתרד החמה אחזור
העליטה תכסה את האדמה.
ואני אצא מן הכפור -
אראה את גופי האפור.
אך כשתפציע עוד השמש,
ולי כבר ימאס.
אני לא איעלם - אשאר פה
וגופי שוב יתמוסס.