יצירה זו היא פרי דמיונה הקודח של קוזט ולז'ן (ובסיועו של
מבקר המדינה), יצירה אשר כל קשר בינה לבין המציאות תלויה
בממצאיכם (לכו תגלשו, תבדקו, תחשבו ותסיקו מסקנות).
הערה זו נכתבה לא כמס שפתיים מקובל בסיפורת בידיונית, אלא כדי
באמת ובתמים לבקש מכל היוצרים שדמותם נשאלה לצורך הכתיבה,
ושמשה לי השראה, לא להיעלב.
(הודעה נשלחה לזוכים)

פרק א' - שבו שושנה דודאי מחליטה למגר את הרוע מהרשת

כמה דקות אחרי שחזר מהבייבי-סיטינג אצל הנכדים, אבא התישב
בכבדות ליד השולחן הערוך, ושושנה, ככל רעיה ראויה לשמה, מהרה
להניח לפניו צלחת מרק מהבילה.
"אז איך היה?" שאלה שושנה, מתיישבת בעצמה ופורסת את הלחם. אבא
גמע בשקיקה את כף המרק הראשונה, ורק אז התפנה לענות.
"גלשתי קצת באינטרנט" אמר וחייך במין נימה נערית. שושנה הביטה
בו חוקרת את פניו. בכל פעם שאבא היה מדבר על אינטרנט, שוב לא
נראה כאדם סולידי, בן שבעים כמעט, ובעיניו הבריק זיק שובבות
ששושנה ממש לא אהבה.
"מה יש שם?" באותו רגע התעוררה בה החוקרת המשטרתית שהייתה פעם,
יחד עם הטון התקיף והנימה המאיימת. אבא הביט בה משועשע.
"אמרתי לך כבר, אני התחלתי לכתוב בבמה חדשה. זה מין אתר כזה
שאפשר לפרסם בהן כל מיני יצירות, זה נורא נחמד ואפילו
אנונימי." כשמבטה החשדני של שושנה לא הרפה, אבא המשיך "אני
קורא לעצמי אבא קריר, למשל. יש אנשים שמפרסמים בשמם האמיתי".
שושנה דודאי, חוקרת מצטיינת של ממחלק פשעים חמורים ועבירות
מין, (אמנם בגמלאות, אבל עדיין...) ידעה בדיוק מה מסתתר מאחורי
כל היצירתיות האנונימית הזאת. היא קראה בירחון "המשטרה" איך כל
מיני פדופילים וסוטי מין מנצלים את התמימות של ילדים הגולשים
ברשת ללא ידיעת ההורים, ואיך כל זה נגמר...
אבא, כאילו קרא את מחשבות רעייתו: "אבל חוץ מאנשים מוכשרים, יש
שמה גם מספיק סוטים. את יודעת מה אחד פרסם שם? דיוקן של היטלר!
באמת! ויש גם אירוטיקה!" המבט החודר של שושנה גרם לאבא למהר
וללמד זכות על במה חדשה. "לא, שושנה'לה, באמת, זה רק כמה
אנשים... הרוב זה באמת יוצרים מוכשרים..."
"אני מתכוונת להיכנס לבמה הזאת ולטפל בכל הסוטים האלה! אני
בהחלט לא מתכוונת לתת לפשע להשתלט על האינטרנט!" אבא הביט
באישתו נדהם, לתגובה כה נחרצת בהחלט לא ציפה. "כן, כן. אני
אמנם כבר פנסיונרית, אבל זה לא אומר שאני לא מתכוונת להמשיך
ולמגר את הרוע! כן! אני אהיה אולי בין הראשונות שתצליח לשים את
היד על סוטי המין האינטרנטיים!"
"מפלצת תהילה שכמותך..." צחק אבא. הוא היה משוכנע ששושנה לא
באמת מתכוונת להפוך לשוטרת וירטואלית, אלא סתם משתעשעת ברעיון
להיות גיבורה.
הוא לא ידע ששושנה הייתה רצינית ביותר, וכבר אחר הצוהריים,
כאשר ישן את שנת הביןשתייםלארבע שלו, שושנה התחברה לאינטרנט
והקלידה בבטחה את הכתובת http://stage.co.il.

פרק ב' - שבו מפלצת תהילה יוצאת לצייד פורנוגרפיה וההורמונים
חוגגים

"המממ... איך לקרוא לעצמי?" השם שושנה דודאי נראה לה לפתע
פרוזאי מידי בשביל סוכנת סמויה. שושנה ישבה מול המחשב מביטה
בצג הכתמתם, מתלבטת בין שמות ספרותיים כמו טולקין וילדותיים
ומזמינים את הסוטים כמו כיפה אדומה. לבסוף ההחלטה נפלה על
מפלצת תהילה, בדיוק כמו שאבא כינה אותה במהלך ארוחת הצהריים.
אבא ושושנה קנו את המחשב בשנה הראשונה מאז אבא פרש לגמלאות.
באותה תקופה היה נוהג לבלות את רוב יומו עם הנכדים, וגילה את
נפלאות המחשב שעמד בחדרם. אף ששושנה נמנעה מלהשתמש במחשב, היא
נוכחה לראות עד כמה השיטוט בבמה היה פשוט.
"טוב, אני בפנים" חייכה שושנה כאשר קבלה הודעת ברכה לאימייל.
"עכשיו, אני צריכה למצוא אותם... איך עושים את זה?" שושנה רשמה
בתא החיפוש "אנשים", בתקווה למצוא כמה. היא לא התאכזבה כי
המערכת זרקה אותה היישר לדף מלא התועבה של חתול סומא שמאחוריו
הסתתרו "כמה אנשים".  "באמת סוטים!", אמרה לעצמה שושנה כשהיא
מגלגלת יצירה אחת אחרי השניה. "מוכשרים אבל סוטים" חזרה בה
שושנה, כאשר הרגישה לחלוחית מה (ולא מדמעות) כפי שלא חשה זה
שנים רבות בחייה עם אבא, שאכן היה קריר ביותר.
בסך הכל התגובות שלה היו אוהדות עד מחמיאות, והדירוגים לא היו
נמוכים מ-5.
כשהומואים, לסביות, זקנים עם קטינות אבות עם בנותיהם ומלפפונים
בתחת כבר הפסיקו לדגדג לה את קצה הדגדגן, שושנה החליטה לעבור
ליוצר אחר. או לייתר דיוק יוצרת, שגם לה היו תגובות מעניינות
לכמה אנשים. ברגע הבא שושנה כבר הייתה בדפיוצר של שולמית חן.

פרק ג' - שבו שושנה דודאי מחליטה לתת 1 לכל הצלמים של במה
חדשה

"נו, אז התחלת לבקר בבמה?" שאל אבא מבודח. "כן" אמרה שושנה
בגאווה בוטחת.
"אז איך החוויות?"
"הו, איך אומרים הילדים היום? חבל על הזמן! כמה פורנוגרפיה!"
"פורנוגרפיה זה עוד כלום!" חייך אבא. "כשהייתי אצל הילדים, אז
כשגלשתי, מצאתי צלם אחד שמצלם בחורות ערומות עם תפילין בבית
קברות". שושנה כולה הזדעזעה.
"אתה בטוח שזה לא איזה פוטומונטז'?"
"אני לא יודע, אבל, לכי תדעי. לא נראה לי." ענה אבא והמשיך
לאכול.
שושנה בקושי התאפקה עד הערב, כשאבא יצפה בטלוויזיה מהמיטה, היא
תוכל להתחבר לאינטרנט ללא הפרעה ולראות מה באמת קורא באגף
הויזואל. וחוץ מזה, איך לא, היא הייתה חייבת פשוט חייבת לבדוק
האם אישרו את יצירת הביכורים שלה.
לא רק שהיצירה אושרה, היא כבר הספיקה לזכות בכמה וכמה תגובות
חיוביות ולדירוג לא רע. "נחמד" חשבה לעצמה שושנה, מוחמאת מהיחס
החם שהרעיפו עליה עמיתיה היוצרים. וביניהם... כמה אנשים. חוץ
מזה הייתה שם מישהי בכינוי החתולה השחורה ובחור תמהוני (כך
הבינה לפי תמונתו בדפיוצר שלו) בשם יאיר אשל. שושנה, מבלי לדעת
אימצה לעצמה את אחת מנורמות ההתנהגות השכיחות בבמה - להיכנס
לכל מי שמגיב לך. אחרי הכירות עם שיריה של החתולה, שושנה עברה
ברפרוף על שיריו של יאיר אשל, מצאה את התסריט שלו מעניין (אך
שמאלני, וכבר במוחה החל להבשיל נקמה בדמות סטיקרים על "רוץ
ביילין רוץ").
שושנה נדהמה לראות את מספר היצירות האירוטיות במופגן (כאלו
שהאמן הכריז עליהן ככזו) במדור פלסטיקה. על כן, את הגלישה
להיום החליטה לחתום במינוי על כל הצלמים של הבמה, כדי אוטומטית
לדרג את כולם 1. (פשוט לא היה לה כוח לחכות עד שכל תמונה תעלה,
וכך, החליטה, תוכל להעניש את כל צלמי התועבה באשר הם).

פרק ד' - שבו שושנה מתלבטת מיהם כמה אנשים.

"אתה יודע" פתחה שושנה "מצאתי כל כך הרבה דברים איומים בבמה.
במיוחד כמה אנשים. אבל, מה זה נותן לי?.. אני צריכה למצוא
אותם."
"זה באמת כמה אנשים?" שאל אבא, תוך עילעול בעיתון הבוקר. הוא
הסיר את משקפיו והביט בשושנה המהורהרת. הוא הכיר את הרגעים
האלו, שבהם התעוררה באישתו מפלצת חוקרת.
"אני חושבת... אחרת למה שיקראו ככה לעצמם?"
"אני יודע?" פלט אבא, וחזר לעיתון. ברגעים כאלה, הוא ידע, הוא
משמש כמן דוקטור ווטסון, שתפקידו בעיקר לתת הערות מטופשות או
לחילופין לשתוק. עכשיו הגיע זמן לשתוק. כעבור רגע כבר שמע את
צלילי החיוג של המחשב וחייך לעצמו. "הו, שושנה..." גיחך.

"כמה אנשים... מיהם?" שושנה הקלידה את מספר הדפיוצר שלהם, שכבר
למדה בעל-פה. שום רמז לא חיכה לה שם, אפילו לא אימייל. כלום.
רק תמונת חתול כביכול נטול עין ("עבודת גרפיקה גרועה" הטעימה
שושנה). אבל, הייתה להם יצירה חדשה. תעודת זהות. ובה... למרבה
הפלא חקוקים שחור על גבי קרם-צהבהב שמותיהם של משה אלוש
ושלומית חן.
בינתיים עלה האימייל שלה, שהיה עמוס (106% תפוסה). "מה זה?!"
כמעט קראה בקול שושנה. "הכל יצירות של כל מיני אנשים שאני לא
מכירה!" אחרי שפתחה שתיים או שלוש יצירות, הבינה שזאת התוצאה
של המינוי שלה על מאות הצלמים של הבמה. "זה לא יכול להמשך ככה"
רטנה "אני אצטרח לבטל את הכל". את שארית הזמן בילתה שושנה
בלבטל את המינויים.
רק אחד השאירה, "באופן סימלי" כמו שאמרה לעצמה. כך באורך מקרי,
יגאל קורן ברדיצקי נפל להיות קורבן לדירוג "1". "מגיע לו, הוא
תמיד כותב בשגיאות נוראיות... הנוער של היום... בכל התגובות
וביצירות הוא כותב 'אני יכתוב', 'אני ילך'... חייבים לאכוף את
זה..." הצדיקה את עצמה שושנה, תוך כדי מתן "1" לכמה צילומים של
נערים מעשנים.

"שושנל'ה, איפה הבמבה? אני הולך עוד מעט לאורי, לשמור על
הילדה" קרא אבא. שושנה התנתקה באי חשק. שוב הבן דורש מאבא
בייבי-סיטר. "נו טוב, הוא יסע ואני אשתלט על המחשב"...

פרק ה': ובו מפלצת תהילה תהפוך לחשודה, ויאיר אשל לשדות
מבצעים

"תביא משהו" ביקשה שושנה. איך עוד אפשר למצוא פה אנשים חדשים,
מעבר לאותם שלושה מנויים שתמיד מגיבים לה? היא עלעלה בעיון
ביצירתו הכתובה בשטף של הכותבנה הגדול. שושנה, שלא יכלה לעצור
בפני מערכת כה אדיבה וממושמעת, ציוותה "להביא יוצר".
באופן רנדומלי, נפתח בפניה הדפיוצר של דניאלה ליין-בלייר.
שושנה גלגלה את הדף. "רק סיפורי אהבה..." גיחכה בבוז שושנה.
היא הביטה בתמונתה מהורהרת. "רגע.. זה... איך זה קרה?!" עכשיו
הייתה בטוחה בהחלט, שלפניה תמונת נעוריה שלה. "איך לעזאזל
התמונה שלי הגיע אליה?!" נדהמה שושנה. "אליה! זאת שכותבת על
סמים וסקס!"
שושנה פתחה את האימייל. "עוד פרגמנט של יאיר אשל לעיונך" קראה
ולחצה על הלינק. היא סקרה במהירות את הפרק הבא של "אני הלכתי
בשדות". הכותב הפנה את קוראיו לערוך חיפוש באינטרנט אחרי שדות
מבצעים. שושנה הייתה מתעלמת מגחמותיו של הסופר התמהוני, אך
בהברקה רגעית, שושנה פתחה את מנוע החיפוש הטוב ביותר, הלא הוא
גוגל, והקלידה את השם.
אם כותבים "שדות מבצעים" מקבלים רק תוצאה אחת ויחידה... קישור
ליוצר בבמה ששמו הוא שדות מבצעים. צירוף מיקרים? עכשיו הכל
נראה לשושנה חשוד מידי. היא נכנסה לצ'ט. כל כך נרגשת, היא
הייתה חייבת לשוחח עם משהו. "ודווקא עכשיו אבא לא בבית..."
רטנה.
אבל אבא היה בצ'ט. שושנה ראתה את הכינוי שלו ומיד פתחה איתו
בשיחה. "היי אבא!" צהלה שושנה, אחרי הכל, כל כך נחמד לפגוש
משהו מוכר במרחב הוירטואלי והמנוכר הזה, שבו כל הדמויות נזילות
ומתעתעות. אבא קריר השיב לה בקרירות. תחילה שושנה כמעט כעסה,
אבל לפתע שמה לב לכך שנכנסה תחת כינויה הבימתי "מפלצת תהילה".
"משעשע" חשבה שושנה "אני יודעת מי הוא, ושהוא עכשיו אצל הבן
שלנו, אורי, והוא לא יודע מי אני... כן, הוא אפילו פונה אלי
בלשון זכר..."
בינתיים השיחה בין המפלצת לאבא התחממה.
"תגיד, אבל באמת, אתה לא כמה אנשים?" שאל אבא קריר. שושנה
הביטה בשורה שהופיע לנגד עיניה וכמעט פרצה בצחוק.
"אני? מה פתאום!"
"לא, כי הייתי די בטוח שאתה זה כמה אנשים."
"מה פתאום"
"נו, באמת, תודה בזה" לחץ קריר.
"אתה יודע מה, אני אוכיח לך, תבדוק בעצמך... אני הגבתי
להם..."
"אז מה? למה שאם יש לך כמה דפיוצרים לא תגיב לעצמך?"
שושנה היטיבה את ישיבתה. באמת! איך היא לא חשבה על זה קודם!
נכון! היא תמיד ידעה שבעלה נועד להיות דוקטור ווטסון.

פרק ו': הפרק הלפני-אחרון ובו נראה שהכל בא על מקומו בשלום
אבל אז...
שושנה הביטה במסך מלאת שביעות רצון. זהו. היא יודעת עכשיו
ה-כ-ל. היא נשענה לאחור, כאילו הייתה מיס מרפל או מסיי פוארו
בפרק הסיום של הרומן, מסירים את הקלפים על השולחן ומגלים את
הפושע. שושנה חיככה בגרונה, לפני הרצאה אילמת בפני מאזינים
בדויים נפעמים.
"אז ככה" התחילה "מי יש לנו? משה אלוש ושולמית חן. אלא
שמופיעים ביצירה של כמה אנשים. ואלו... איך לא שמתי לב קודם...
הדפיוצרים שלהם! זהים לחלוטין. ולא רק שלהם, גם של הכותבנה
הגדול. ה'ארבע-מאות שירים על מוות/תשוקה' או מה שלא יהיה...
הרי הם כולם מופיעים אצל... יוסף אלזו"ז." בכל ארבעת דפי היוצר
הלינק חיבר את הבמה עם אתרו הפרטי של ראובן ויטנברג. מן טיפוס
תמהוני שטייל יותר מדי זמן באירופה. הוא העומד מאחוריהם.
שוב, רק כדי להיות בטוחה, שושנה עברה על הדפיוצר של אלזו"ז.
"יש אצלו ארבעה קובצי שירה" הירהרה "אבל בינתיים רק שלושה
יוצרים: משה אלוש, שולמית חן והכותבנה הגדול משתתפים בחגיגה.
שלושה שאני נתקלתי בהם... וזה אומר, שיש עוד אחד. עוד אחד
שיופיע ממוחו הקודח של הראובן הזה, או שהוא כבר כאן, במרחב
הוירטואלי..." חשבה שושנה.
מעולם לא הרגישה ברטט המרגש של הקרבה לפתרון התעלומה בצורה כה
בוטה. "אשכרה טרום הנאה לפי פרוייד" חייכה לעצמה, מספיקה
להינות מכך שההשתלמות בפסיכולוגיה של הקרימינל (אותה עברה עוד
בשישים ושבע) מהדהדת במוחה המעורפל מחדוות הניצחון.
היא הייתה חייבת לכתוב תגובה, אך ברגע שהניעה את העכבר לעבר
פינת רישום ה-ID והסיסמא, ראתה את מה שריתק אותה לכסא לכמה
דקות זמן גלישה ארוכות.
היא כבר הייתה מחוברת.
ולא בשם שלה.
ולא בשם מפלצת תהילה.
ולא בשם אבא קריר.
שחור על גבי קרם המערכת ברכה לשלום את בועז רימר...

פרק ז': ובו יפגשו בועז רימר, שולמית חן, הכותבנה הגדול, יוסף
אלזוז, משה אלוש, דניאלה ליין בלייר ועוד כמה אנשים.
שושנה נשפה את האוויר באיטיות מריאותיה. איך שבועז לא הצליח
להתחבר מהמחשב שלה, עכשיו, תחת החיבור שלו, תוכל לגלות את
החלקים החסרים בפאזל. אחרי התאוששות קצרה שושנה התחברה למערכת
המידע. לפני הכל, היה חשוב לה להכיר את גבולות החדירה לפרטיותה
(מכאן דניאלה ליין-בלייר לקחה את תמונת נעוריה?!) במדיום
הפולשני הזה (היא תמיד ידעה שיש באינטרנט יותר מסכנת נפשות!).
בירור קצרצר העלה שמהמחשב שלה אכן התחברה דניאלה. וגם בועז
רימר. וגם שולמית חן, הכותבנה הגדול, יוסף אלזוז, משה אלוש,
כמה אנשים ועוד הרבה אנשים. הרבה מאוד. כמעט כל מי שאי פעם היה
בבמה חדשה מאז הייתה בימה אחרת.

אפילוג (מפי שושנה דודאי)
שורות אלו אני כותבת מהמחלקה הסגורה (הם חושבים שיש לי פיצול
אישיות).
כך פורסת אני בפניהם את מסכת חיי המפותלים, שנקטעו אך במרחק
נגיעה מהתהילה.
קריירה מזהירה בכל תחומי הבילוש, נגמרת כאן, בין כותלי המרפאה
החביבה הזאת, ואין מי שיחלוק עימי את ימי לבד הבחורה הסינית
הקשישה הזאת, ששמה בתרגום הוא הצימוק הנוקם. נו, שיהיה.
בקיצור, כך שנינו יושבות פה, היא די עוזרת לי לגבש את קווי
המתאר של העלילה המפותלת של סיפור הבילוש הגדול של כל הזמנים,
בו אני בעצמי הצלחתי לפתור את הקשר הסבוך ביותר ברשת. אתם עוד
תשמעו על כך, כי סיפור זה, עוד יראה אור, כרגיל, תחת שמי
הספרותי -

אתגר קרת.