מהילדות יש רק דבר אחד שאני זוכרת בבהירות . וגם זה לא ממש
זיכרון . אני יושבת בתוך העגלה הצהובה שלי ואחותי לוקחת אותי
לטיול . זה היה יום נפלא , השמש הייתה תקועה לי על העיניים אז
פשוט נסעתי לי בעגלה עם עיניים עצומות . אני חושבת שעשיתי את
עצמי ישנה , ככה לאחותי יש פחות דאגות....כשאני ערה היא צריכה
לשעשע אותי ולבדוק שהכל איתי בסדר. באסה כשיש עם אחים קטנים הם
רק רוצים תשומת לב. אבל באמת שנראה לי שהיא אוהבת אותי...אפילו
שעבר זמן רב מאז אותו זיכרון של יום שמש נהדר ואני חושבת שלא
שמעתי ממנה איזה חודש , אני עדיין חושבת שהיא אוהבת אותי.
ככה זה משפחות , כולם אוהבים את כולם.
מהתיכון יש לי הרבה זיכרונות . אבל הכי טוב אני זוכרת את היום
שבו הוא נפרד ממני. ואני מהבנות האלה שיכולות לדקלם כל שיחה
שהייתה להם עם בחיר ליבן. אז ישבתי עם עצמי , בוכה ומדוכאת ,
והתחלתי לדקלם. והרי יום לפני זה דיברנו על אחותי . על אותו
זיכרון של יום שמש. הוא סיפר לי שהוא מדבר עם אחותו כל יום מאז
שהיא עברה דירה ושהוא אפילו מדבר איתה עליי , ואני , הפעם
האחרונה שסיפרתי לאחותי משהו אישי היה שעשיתי עגיל בלי הרשות
של ההורים שלי , והיא שמרה על הסוד שלי. כמו שאחיות עושות.  
יום אחד אני אראה את אחותי. אז מה שהיא רחוקה .
אני זוכרת שהיא באה לבקר ואני רציתי שאני ,היא ואחי נלך לקניון
ונלבש בגדים תואמים. היינו לובשים ג'ינס וחולצה בצבע ירוק. זה
הצבע האהוב עליי והצבע של העיניים שלה. אח שלי אוהב כחול בכלל
אבל הג'ינס כחול אז בסדר. כל כך רציתי לעשות 'יום אחים' . ככה
קראתי ליום הזה. אבל לא סיפרתי לה וגם לא סיפרתי לו כי הייתי
בטוחה שהם יצחקו עליי נורא. ואני עדיין מאוכזבת שלא אמרתי להם.
זה לא יום רק בשבילי . הרי האחים שלי גם לא בילו זמן איכות
ממזמן , זה גם בשבילם. בקשר אליהם אני לא אנוכית , אני רוצה
שיהיה להם טוב.
כמו שאחים עושים.
יום אחד אני אספר להם שאני רוצה לעשות 'יום אחים'. והם יסכימו.
הם לא יסרבו לאחות הקטנה שלהם.
הרי שהייתי קטנה בטח היו להם הרבה דברים לעשות , ללמוד
לבגרויות ולהסתובב עם חברים שלהם. אחותי אפילו הייתה בצופים
.ועדיין הם היו לוקחים אותי לטייל בעגלה הצהובה שלי , ביום שמש
נהדר.