שבילים ישרים שרטו את הפרדס שנבלע באופק. היה זה חום אדמתי
חצוף שאיים על הגמוניית הירוק-צהבהב, או שמא ירוק-צהבהב לוחמני
שזה עתה מסיים את מלאכת הכיבוש, תלוי מנקודת המבט, ובכל מקרה
היה זה שדה קרב של שורות אינסופיות, לכאן ולכאן, תחת פיקוח
השמיים הכחולים. המוני אנשים צבעוניים היו פזורים וחלקם העמיסו
ארגזים למשאיות ישנות. עבודתם הרשלנית השאירה נקודות צהובות
בשטח, נקודות שהלכו וגדלו.

את כל זה ראה הטייס, בשניות האחרונות לפני שהתרסק, או ליתר
דיוק, בשניות האחרונות לפני השניה האחרונה. את מה שראה, חשב
והרגיש בשניה האחרונה, לא ניתן לתאר בשום אופן.

עוד בילדותו חלם להיות טייס. היה אוסף מודלים של מטוסי נוסעים
ותובלה, ומדקלם לפני כולם את הפרטים הטכניים, כשהנתון האהוד
עליו היה מספר מקומות הישיבה. "כשאהיה טייס," אמר, "אכיר את כל
האנשים שאני מטיס באופן אישי, כדי שיוכלו לסמוך עלי," וכנשאל
על כך ענה "כן, גם ב-747 - את כל הנוסעים, בשביל זה המציאו את
הטייס האוטומטי."

אימו אמרה לו וצדקה. לעולם לא יהיה טייס. לא בצבא וגם לא
במקצועו. בעצמה ידעה שהסיכוי שלאדם, מוכשר ככל שיהיה, יהיו
מגוון הכישורים הנדרשים כדי להיות טייס הוא נמוך, וממילא
המקצוע כבר לא מה שהיה פעם. כתחליף, הציגה לפניו את השילוש
הקדוש: רופא, עורך דין, או מהנדס, ולעיתים הוסיפה בונוס, "גם
רואה חשבון זה בסדר." הוא מילמל כמה משפטים מסוייגים, וחש
לחדרו כדי להמשיך ללמוד על תעופה.

סופשבוע אחד חזר הביתה בארשת נפולה וסיפר שנשר בשלבים הראשונים
של קורס הטייס בצבא. כל הניסיונות המתוכננים של אימו לנחם אותו
כשלו כלא היו. הוא הסתגר בחדרו בדממה משך שעות, כשהוא יוצא
לעיתים למספר רגעים, לא מחליף מילה או מבט עם אדם. ואימו,
אכולת דאגות, אף שחשה נחמה מסויימת, התהלכה בבית ללא מנוח
וכאבה בשבילו, מתפללת שיתגבר, שסוף סוף יתגבר. וכשתפילותיה
נענו, וראתה את כל המודלים של המטוסים שבנה ואסף במשך שנים
מושלכים מנופצים ושבורים בפחי הזבל, לא ידעה את נפשה מרוב
יגון.

אחרי חודש חייך לראשונה, והמלנכוליה היבשה והאפורה אט אט נטשה
את גופו לטובת צבירים טריים של חיים וצבע. הוא שירת בחיל
האוויר, אך ביקש להתרחק משדות התעופה. לא יכל להביט בעיני
הטייסים ברי-המזל שיוצאים להמריא, או שכרגע נחתו. ללא הרף
דימיין את עצמו במקומם, לבד בשחקים על מכונות המיליונים, מחריש
את אוזניי כולם למטה אשר מתבוננים בהערצה ומוקירים את
יכולותיו. קנאה עזה אפפה אותו לכל אורך שירותו הצבאי, שאמנם
התמתנה עם הזמן אך לא התפוגגה עד ליום שחרורו.

וכשאכן שוחרר, ישב עם אימו וזו הציגה לפניו את השילוש הקדוש:
"תאילנד, דרום אמריקה, הודו," והוא, שלא היה פחות
נון-קונפורמיסט ממנה, דווקא אמר "חשבתי על ארצות הברית". חלפו
מספר שבועות ותוכניותיו יצאו לפועל. הוא נפרד מאימו בשדה
התעופה והחל בדרכו לניו-יורק. בטיסה היו רגעים שקטים אחרי
שהאורות עומעמו וכמעט כל יושבי הבואינג הגדול ישנו, וברגעים
האלו הוא העדיף רק לעצום את עיניו ולדמיין את עצמו יוצא מתא
הטייס במדים מבריקים, צועד במעברים ומברך את כולם לשלום, "נעים
מאוד, אני הקברניט, מה שלומך?", "תראי, חמודה, זה הטייס", "אתה
הטייס??", "כן, אני הטייס".

וכשחזר מארצות הברית לאחר חודשיים, פנה אל אימו כה נלהב, עד
שהדבר הזכיר לה נשכחות. הוא סיפר לה במרץ על שיעורי טיס, על
בית ספר יוקרתי לטיסה בוואשינגטון, על מטוסים קטנים ועל מטוסים
פרטיים ועל מסחריים ועל שעות טיסה, ועל רשיונות פרטיים, ועל
שדה תעופה יפיפה ליד מטעים ופרדסים שרק מחכה לו, והוא היה כה
החלטתי, עד שלא יכלה אפילו לנסות לשכנעו אחרת.

כשהיה בן ארבע, אמרה לו לראשונה אימו שהיה לו פעם אבא, אבא
גדול שטס בשמיים, אבא שכבר לא כאן. והוא, לתומו, חשב שאם יטוס
בעצמו לשמיים אז יוכל יום אחד לראות את אבא, אבא שלו.