נכון שאומרים שכתיבה היא סוג של מטפל בעיסוק,
אני יושבת בבית מתוסכלת מוות, שום דבר, גם לא סיינפלד (עד
פה!), עוזרים לי להתמקד חזרה באותה נקודה מרגיעה ,שממש אתמול
דיברתי עליה עם חבר שלי, ואמרתי לו שנגעתי בה,
נגעתי, מיששתי, ליטפתי, מיזמזתי כל כך שהייתי בטוחה שזהו!
הארה!.
ועכשיו בחדר, כל קיר נדמה עומד להתנפל עליי בצרחות, צאי מכאן!!
מה את עושה כאן?!!!
איך את מסוגלת ? ככה לבגוד בעיקרון החופש לך, לא קראת את
ההורוסקופ שלך אף פעם?,
מזל קשת!! ביחד עם הרפתקנות, צדק , ידה .ידה..ידה.. כתוב גם
!!! זיקה לחופש!!!!!
ובחדר, חוץ מהטלויזיה ושביב אור שנכנס לחדר, כי התריס שבור,
אני חושבת זה היה כשהתעצבנתי על השמש הנוראית הזו, "איך היא
מעזה להכנס לחיים שלי????", רק אני יושבת,
ולפעמים, אני בטוחה שאיזו רוח רפאים של מישהו מת שלא הצליח
לפתור את הדילמות שלו שעוד היה חי, יושבת לידי, ועושה ככה עם
האצבעות של הידיים על הברך ככה בעצבנות,
נו...שתקום ותעשה משהו.
אני יושבת , היא לידי, והמבט הכי אבוד שיש מקיף את הפנים שלי,
כמו הילה , רק לא של טוהר וקדושה, אלא כזו של רחמים, פחד, כעס
ואשמה, מנת האוכל היומית של השדים, כמו השניצל והפירה אצל
הפולנים...חהה..קרוב.

אני אפילו לא מתיימרת לזוז מהנקודה הלא ברורה שנתקעו לי העינים
העייפות מבכי, על הכל ועל כלום. ותקועה שם בין רצון לקום
ולברוח, לא צריך לקחת כלום רק אולי ווקמן כי צריך לסלול את
הדרך לבריחה באיזו מוסיקה של שדים ראויה כמו פינק פלויד או
פורקיפיין או איזה שיר נוגה פאתטי אף אחד לא מקשיב לו או לפחות
לא אומר שהוא מקשיב לו כדי לא להרוס את  התדמית הקשוחה השקופה
שלו. אי אפשר לזוז. לא יכולה. נתקעו לי הרגליים, והמבט, אני
מפחדת להזיז אותו כי הוא עוד יכול ליפול לסבך של המציאות:
חדר קטן, בחוץ המשפחה, העולם, שאין שום סיכוי שיבין מה קורה
בראש הזה, שכנראה שקל יותר מדי כשנולד מרוב המחשבות.

רוח הרפאים עדיין לא נטשה אותי,
היא יושבת במתופפת באצבעותיה על הברך , היא לא נראית רע ,
הרוח, בטח שנים של מייק-אפ,
או קרם פנים שמפרסמים לנשים בנות 40+ מרוח על צעירות בנות 20+
שהקירבה היחידה שלהם לקרם פנים זה מהפירסומות שהן עושות, עבור
תשלום מכובד אני מניחה.
היא לא מפסיקה להסתכל עליי,
"מה קרה לך?, את לא רואה שאני עסוקה?"
היא שותקת והמבט שלה גורם לי לעצבים,
"נו...מה את רוצה? לאכול? אני לא מכבדת אורחים את לא יודעת?"
האצבעות שלה נעצרו כאילו אומרות "ואללה...תהיתי מתי תזכרי שאת
בעצם הזמנת אותי",
אבל עדיין לא אמרה כלום, רק עצרה את עיניה בזוית כזו, כמביטה
אל משהו לא ברור בתקרה ,
המבט שלה נראה כמי שחושבת "אוי שמישהו יעזור לילדה המצוקתית
הזו".
אפילו לה יש מבטא פולני.
אז אני זזה, גם את הגוף בנוסף למבט, נראה לה, מה היא חושבת
לעצמה שתשב לה כאן ותסתכל עלי כמו פסל, ועוד תעשה תנועות עם
האצבעות כמו איזו מורה. לא מסופקת ? אז למה היא באה
לכאן?!....
-"חצופה!"
אני לא מאמינה!! אני מרימה את הראש מהמסך, שום דבר כבר לא
מצחיק, גם לא מיסטר סיינפלד (מצטערת) היא יושבת לידי!! .
-"אני נסחבת לכאן כי לך מתחשק לשחק בחולת נפש ויש לך עוד
טענות", "ועוד עם מבט פולני".
רגע, מה זה ? עכשיו היא צוחקת עליי, אני לא מבינה, למה שאני
אקרא למטורפת , ומה לי ולרוחות רפאים בכלל , אני אפילו לא
מפנטזת על פגישות עם רוחות רפאים והנה צצה לי אחת לידי בחדר,
על המיטה עם פרצוף חמוץ ותיפוף עצבני שמביא לי חשק לבעוט אותה
מהחלון.
"מה את עצבנית כל כך?"
אני לא מאמינה! היא אפילו נכנסת לי למחשבות, טוב, חאלס, אני
מכבה.
ותמימותי שהוכיחה את עצמה שנים על גבי שנים הביאה את הופעת
הבכורה שלה להצגה החדשה שלה שוב.
כיביתי את הטלויזיה, סיינפלד איבד מהטעם הטוב שלו בשידור חוזר
של החוזר של החוזר של החוזר (שוב סליחה), וגם זינה כבר לא
מכניסה לי מרוח הלחימה שלה למפרסים שלי.
קיפלתי את עצמי, רגליים, ידיים אפילו את האף כיסיתי מהקור
הצונן שאופף את החדר שלי כל ימות החורף, קדימה! שמיכה! קדימה
שינה! רק את תצילי אותי עכשיו.
אתם מכירים את הצעדים המקובלים של לפני השינה, נו..אתם
יודעים...
סוגרים את כל האורות, תנור (שלא נגמור צלויים), פריסת השמיכה
לאורך שהאצבעות לא יבצבצו ויגעו בקור שמחוץ לה, משקפיים לשידה,
והנה זה מגיעה , העיסוי הנפלא והנדרש של הכרית,
כי חייב שהראש יצנח עליה ברכות ותוך שנייה ירדים .
אז כל השלבים שלי ,ממילא החלטתי לפסוח עליהם ,לצנוח לשינה,ככה
בלי הכנות ,יהיה מה שיהיה, במילא זה לא יכול להיות גרוע יותר
מלהיות ער, כולם, כל השלבים הלכו לעזעזל,
בהתחלה זה היו האצבעות שנשמטו מתחת לשמיכה והראו סימניי הכחלה
, ואז הכרית ששקעה מכל כיוון שרק הנחתי עליו את הראש, והאור
מהתריס..זה ש"נשבר בטעות" ירה את עצמו בדיוק לעין שמאל שלי,
ולקינוח, בגלל אילוצים שונים פתאום מצאה לה העייפות את הזמן
הנכון להעלם לאיזה נופש בבהאמס.
"מה קרה? לא נרדמת",
אני כמו שאני, קפצתי מהמיטה, הדלקתי את האור הקטן של מנורת
הלילה לעת חירום, בכוונה המוחלטת להעיף את הרוח רפאים הזו לכל
הרוחות (תרתי משמע), ולגמור עניין אחת ולתמיד,
אבל היא לא היתה שם.
מה לעשות, שכחתי, רוחות רפאים , האפקט שלהם זה החושך כמו כל
השדים...
"בואי נגיד שהיית מעיפה אותי..." היא עדיין מהדהדת, "את חושבת
שהייתי נעלמת בכזו קלות?"
פתאום לא היה לי מה להגיד, וחוץ מזה, קצת קשה לדבר למשהו שלא
יכולים לראות או לאחוז בו,
ואם הייתי אוחזת בה...הייתי... מטלטלת אותה ככה, שכל הרפאיות
שלה היתה מתנדפת,
"הריי את הזמנת אותי".
שתיקה.
מה אתם הייתם עושים במצב כזה?
ואני שבדרך כלל פועלת על פי האינסטינקטים שלי לא ידעתי מה
לעשות , באיזה מן האינסטינקטים להשתמש, שתקתי.
זה לא אינסטינקט שבדרך כלל אני עושה, להלחם דורש יותר אומץ אז
קדימה ברעל, אבל לא עכשיו. אז הושטתי את היד אל האור.."לא!, אל
תכבי" . היא בקשה, עדיין בוקעת מאיפשהו הוא.,
במיילא אין מה לראות. היא אמרה, ושמעתי זיקה של יאוש בקולה,
כאילו נמאס לה, להלחם.
אז הזזתי את ידי.
"יש לך משהו להגיד לי?" שאלתי , פתאום בשקט, פתאום בחשש,
ובהמתנה..למשהו..לא ברור שתאמר..והיא שתקה.
"סבבה, לא לסגור את האור, אין מה לראות, אז מה נעשה?" ועצבנות
אחזה מעט את ראותיי, שהחלו לנשום בעצבנות כמו בתחילתו של התקף
אסטמה.,
סקרתי את החדר, ניסיתי לראות אולי פיספסתי משהו, איזה חור
בקיר, סימן לדלת נסתרת דרכה יכלה הרוח להכנס, וחוץ מהתריס
השבור ואלומת האור שלו, אלומת אור... פתאום זו כבר לא יריית
אור, מצאתי את עצמי חושבת., ולפתע, תפסתי את עצמי, מתופפת
באצבעותיי על בירכי,
מוזר...
"תעשי מה שבא לך..זה תלוי בך.." פתאום הגיבה, עדיין בלתי
נראית.
"מה תלוי בי" ,חשבתי ,"מה אני חבל כביסה?", פתאום צחקתי לעצמי,
והיה נדמה לי ששמעתי גיחוך קל מהחלל של החדר.
"אז כמה שנים את רוח?" מצאתי את עצמי שואלת את החלל "עשית משהו
רע שנענשת?", זה מה שלמדתי מקריאת כל ספריי האגדות
המזוכיסטים.
"כמה שנים טובות" היא ענתה , "מוזר להגיד טובות ורוח רפאים
באותו משפט" אמרתי בציניות קלה "מוזר יותר להיות תקועה בחדר
באמצע היום, כששמש בחוץ.." פתאום ענתה לי וקולה הביע התמרמרות
על המצב הפיזי שבו אנו נתונות בעת שהותנו בחדר.
"אין לי מה לחפש בחוץ" וקולי הביעה חוסר מנוחה "אין לאן ללכת,
אין את מי לראות" הוספתי במירמור קל (?!!).
"אז פה את מוצאת מישהו?" ואני ראיתי כיצד הפסיכולוגיה בגרוש
שלה מוציאה אותי מהריכוז בו התמדתי ועליו שקדתי שנים רבות.
"כן! מלא דברים" והרגשתי איך עוד שנייה הייתי תופסת את עצמי
ומכניסה לעצמי כזו סטירה על המשפט העלוב שזרקתי.
"טוב, אז אני הולכת, my work here is done" והרגשתי איך
הנוכחות שלה עומדת לעזוב את החדר. "רגע-..."
"למה את הולכת כל כך מהר.." ומבט תמוה עלה על פניי  "לפחות
תשארי לקפה".

טוב! די! פה נעצור!

as you all know אני לא מגישה קפה, לא עוגות ולא מים מהברז,
אני מאמינה גדולה בכך שכמו שהמקרר זה האביזר הביתי המבוקש ,
המוכר, והנחשק ביותר, וכמו שאני ירדתי לעומק הכרותי עימו, כך
כל שאר האנשים.
ובנוסף לעובדה שמצאתי את עצמי מציעה קפה, והסיכוי שגם אדע איך
להכין אותו קלוש ,
גם הצעתי את כוס הקפה לרוח רפאים..
אז החלטתי שאני הולכת להתלבש, משהו ספורטיבי, נוח, בר התרגלות,
רק למקרה:
שהאנשים עם החלוקים הלבנים יקפצו אליי הביתה... ולא לקפה!.

"אני לא נוגעת בזבל הזה" היא מצידה הגיבה,
"וואללה, גם אני לא" אנחת רווחה נשמטה מפי,
"אבל שוקו...." היא הכניסה לי אותה בהפוכה.
ולאחר כ17 דקות שלמות (המתכון הסודי שלי) מצאתי את עצמי יושבת
לשוקו חם בחברת רוח הרפאים, שכבר הרגשתי דיי בנוח בחדר שלי.
"תאמיני לי"מצאתי את עצמי מריצה הלצה במבטא פולני.
פתאום הרגשתי נוח, פתאום נהייה לי קצת חם, אז הרשיתי לעצמי
לשבור עוד חריץ בחלון.
"טעים" חרצה בדברה, יכולתי להרגיש את החיוך ואת שפם השוקו מעל
לפיה, ונעשה לי רגוע יותר. "גם לך?", פתאום התעניינה לשלומי,
ולא על בסיס נימוס, שכן, מאז בואה אלי לא הרגשתי טיפת נימוס
בוקעת ממנה.
סיימתי, וכוס השוקו הונחה ליד המנורה, דלוקה עדיין, והמשקפיים
לידה מונחות, מאז נסיון השינה המאכזב שהיה לי , ובעודי מביטה
בהן, שמתי אותן על אפי ותפסתי את השלט,
"מה כל כך מהר?!..." קולה המופתע תפס אותי לא מוכנה.
"מהר מה" לא הבנתי.
"כל כך מהר את מתחמקת" והפסיכולוגיה שלה שוב טיפטפה החוצה
בביטחון.
"אני לא מבינה..בסך הכל חתיכת טלויזיה" וחוסר הבנה מהול בחוסר
סבלנות נידף ממני.
"נמאס לך מנוכחותי" ופתאום היא נשמעה נעלבת, ולא כל כך נחרצת
במילותיה כבתחילת פגישתנו, כמעט חסרת ביטחון, כמעט...כמוני!
"טוב, אניח לטלויזיה אבל רק אם תגידי לי מאיפה באת אליי" והשלט
הותר למנוחתו על השידה.
"אין לי מושג" ותשובתה נשמעה כמעט בדיונית, "מהז'תומרת?" חששתי
שחוסר ההבנה שלי יגרור אותה לחוסר סבלנות "כל פעם כשאת קוראת
לי..את תופסת אותי במקום אחר..".
"אני קוראת לך??!" נשמעתי מופתעת  "תגידי לי את נורמלית?, אני
חושבת שאני שומעת את עצמי מספיק טוב בשביל לדעת מתי אני קוראת
למישהו ומתי לא" אני חושבת שהבעת חוסר האמון שלי בה, עוד יגרום
לה לעזוב, ופתאום פחדתי מכך -
"את בטוחה שזו אני?, אולי מישהו אחר קרא לך?" מיד הוספתי,
מקווה שלא מאוחר מכדי להסית את נושא העלבון .
"לא!" אמרה בחריצות "אני יכולה לזהות את הקול שלך מכל מקום
בעולם, ומחוץ לא" והיא נשמעה תקיפה מתמיד "את יודעת..." ולפתע
המשיכה "שיש פעמים שאת לא יודעת ואני יושבת כאן, לידך, לפעמים
שעות שלמות", ומבטי המופתע נבלע מול השתיקה שאחזה אותי "לפעמים
משעמם לי אז אני משחקת קלפים" , "לבד?!" התעוררתי מהשתיקה
שאחזה אותי,"תראי-
כבר התרגלתי לזה שאת אפילו לא שמה לב לכך שאני שם, אולי כי
לפעמים את לא יודעת, ואולי כי שכחת שכשהיית קטנה הייתי באה
לשחק איתך, והיה כייף" ואני לא הבנתי, איך זיכרוני תיעתע בי עד
לכדי שיכחה מוחלטת "כבר התחלתי לחוש געגועים אלייך, אבל לא היה
טעם לנסות לקרוא לך חזרה או להזיז אותך כדי שתשימי לב, את היית
במקום אחר, קרובה אבל רחוקה" ונהייה לי לא נעים, הנה יושבת לה
רוח רפאים שאומרת לי חד משמעית שהיו מלא פעמים שהיא נחתה
לביקור אצלי, ואני ?! אפילו שוקו לא הצעתי לה.....
"טוב..תראי- אני" אמרתי בהיסוס מבוייש, "אני לא יודעת מה לומר
לך..מצטערת, לא שמתי לב.." ומבט של אחת שמרגישה ממש מטומטמת
באותו הרגע, נפרס לי על הפרצוף,
"על מה את מצטערת, תגידי לי?, על זה שהיית עסוקה בדברים אחרים,
שהכל היה חשוב לך,
חוץ מ.." היא נעצרה.
ואני לא הבנתי,  מה היא רוצה.
התנצלתי, אז יאללה, שתקבל את ההתנצלות ותלך, לי אישית נמאס,
משחקים פה במשחקים של ניחושים.. או מה?
אבל המשפט האחרון השאיר אותי תקועה, ומכל ההבנות בהבעתי אני
חושבת שקלטתי משהו, עד לקטע שנעצרה, היה לה המשך ואני רציתי
לשמוע אותו, ואולי לסלק אותה אחרי זה, הסקרנות אכלה
אותי....שתמשיך...
"חוץ ממה???!!!!" כמעט צרחתי עליה מרוב עצבים.
"אני מבינה שאת לא תהיי מרוצה עד שתשמעי הכל! אההה....???!!!"
וגם לה , למרות שלא ראיתי אותה,היה קול עצבני, ונדמה היה לי
לרגע, שאם יכלה איתה בועטת ומנערת אותי, עד שכל מטבעות השקל
שמצאתי ברחוב, היו נופלים מהכיסים שלי (מטאפורה גרועה לחוזק
הניעור חה..) והיא הרתיעה אותי, כי ממש לא היה באה לי ללכלך את
הבגדים שהרגע לבשתי, לקראת ביקרום של האנשים בחלוקים...

"הכל היה חשוב לך, חוץ ממך!!!

אני שוב עוצרת!
אני חושבת שקלטתי, אבל לא הייתי בטוחה, ולרגע הייתי בטוחה שאני
אפילו מרגישה דחיפה קלה של כף יד מושטת לאזור הכתף שלי, כי
באותו רקע, איבדתי את שיווי במשקל שלי מעט ונחתתי מישיבה עצלה
על ברך אחת לישיבה מלאה על ישבני שכבר ספג את הצלקות שלו.

ואותה כף יד, לא הרפתה לאחר המכה הראשונה, היא עמדה לנחות לי
על הראש במן כאפה עצבנית כשברגע אחד של התפקחות, תפסתי
אותה!!!!

ולמולי ישבה מישהי שלא יכולתי לתאר בדיוק איך היא נראית אבל
ידעתי בדיוק למי יכולתי להשוות אותה..
אליי!!!

ואיך שהבטתי אליה, והיא אליי, והיא קלטה שהנוכחות שלה עברה את
מחסומי האור ,הן מהמנורה והן מהחלון, ושתינו ישבנו והבטנו אחת
בשנייה.
וראיתי אייך הכעס שהיה לה על הפרצוף סתר לגמרי את הדיבור השלוו
שלה שהיה לה מקודם.
ואת היד שכמעט עפה לי לאחוריי הראש בעצבנות מקודם , היא השיבה
אל מאחורי גבה,
ובלי לומר מילה, שלפה קופסאת קלפים והתחילה לחלק...
"מלחמה?...."
"אני מעדיפה רמי...".
ועוד הספקתי לפתוח את החלון לפניי שהשמש תעלם.