כל יום אני יורד עם הכלב שלי, בונו. כבר עשר שנים אני עושה
זאת. הוא לברדור ואני ממש אוהב אותו.
כל יום שאני יורד עם בונו, אני פוגש עוד אנשים שיורדים עם
הכלבים שלהם. רוב הכלבים לא יפים כמו בונו, וגם לא משכילים
כמוהו. אבל בונו זה בונו ואין כמוהו בעולם.
אני אוהב לרדת עם בונו. אני פשוט מגלה עולמות חדשים כשאני
איתו. אנחנו מגיעים לפארקים חדשים בעיר שלא ראיתי אף פעם, כי
בונו הוא כלב כזה עם מצב רוח לטיולים, הוא גם בכושר טוב, הוא
אוהב לעשות טיולים ממש ארוכים. ולי לא אכפת. אני לוקח את
הדיסקמן שלי, בוחר דיסק שבא לי לשמוע באותו הרגע ואני בעולם
משלי. רק אני ובונו.
בונו הוא לא החבר הכי טוב שלי, ואני לא מספר לו דברים כי הוא
לא עונה לי. אבל הוא יפה ומשכיל והוא ממש בכושר טוב.
אני חושב שאני ובונו נשמות תאומות. אנחנו חושבים על אותו דבר
אנחנו חולים באותו הזמן, אוכלים באותו הזמן וישנים באותו הזמן.

אני לא יכול לחיות בלי בונו.

אני זוכר את היום האחרון שראיתי את המשפחה שלי. חזרתי הביתה
מהעבודה ובת זוגי ספרה לי שבונו מת. הוא נדרס כשהם יצאו לטייל.
אני יודע שזאת לא אשמתה אבל אני לא יכול לחיות בלי בונו.
חיים בלי בונו הם לא חיים.
בונו היה בן 10, ואני הייתי בן 24.
לקחתי את אהובתי החוצה והיא הראתה לי בדיוק מה שקרה. ואני
הייתי חייב לחוות את מחשבותיו של בונו, לעשות מן שיחזור של
המקרה. הרי אני ובונו נשמות תאומות. אנחנו אוכלים באותו הזמן,
ישנים באותו הזמן, חושבים על אותו דבר, חולים באותו זמן,
ועלינו לגן עדן באותו הזמן.