"יאללה חברה, קחו את הפקלאות והלכנו מפה..."
 "קדימה, בלי לארוז יותר מדי רק מה שבאמת הכרחי תשאירו את
השאר מאחור אנחנו ניזדקק רק לדברים הכרחיים".
ככה אמרתי להם, כיאה למפקדת על צוות שלם, שיחקתי את הטיפוס
האסרטיבי והחזק ואמרתי להם שיהיה בסדר ואנחנו נשרוד, לא הראתי
טיפת לחץ לגבי המלחמה הקרבה.
"די אל תבכה" אמרתי לאחד מהצוות "תשאיר את הרגשות מאחור" והוא
עדיין מתייפח אמר לי בחזרה "אבל אני לא יכול' כזה אני רגשני"
אחד אחר צעק עליו פתאום שיפסיק כבר לבכות ושהוא עושה פה רע
לכולם שיאסוף את עצמו יקום וילך. הוא קם כולו מעורער והתחיל
לפסוע.
ככה כולנו יוצאים לעוד קרב על נפשנו.
"יאלה חברה זזנו אמרתי"  וכך הלב, המוח, הריקנות המכרסמת ואני
התחלנו לפסוע לעבר המלחמה.
המלחמה על האושר הבא.