עוד נותרה נשיפה לכבות בה הנר,
ונוצקה אפלה על שפתיי.
וכיצד לי אמצא, חכמה עוד יותר
המיתה, בתפילת אותו מאי?

כי היכן אסתכל אם סימאו את עיניי,
ולמה אאזין בחרשות?
טעמם הערל של פרחי אותו מאי
בי יפציר על חרפת הטיפשות.

מה מצאתי עד כה? כבר שבעתי חיפוש,
ונכלמתי מערש דווי.
חלומי כבר עבר את בחינת הסירוס,
שנבחן על ידי אותו מאי.

לא נותרה בי גבורה, אסתכן בדבריי -
"בוא, הנצח, אותי להגיף!"
והנצח עונה, בשתיקת אותו מאי,
לא אשבע מבוזו, לא אוסיף.

וכיצד לי אמצא בחורבות אותו מאי
תורן דגל, נכון להקריב,
כאשר בנפשי אחפש, בעיניי
הדמעות המלוחות להטיף.

עלבון של שתיקה בנימוס אסגל,
ואזכור את משא אותו מאי,
שהוביל דעתי מעיקר לתפל
וקיצר אחיזת פעמיי.

האדם אינו טלאי התפור לעוד טלאי,
לגורל מספריים של דכדוך.
אך רועמת בלב סערת אותו מאי,
משתיקה את קולות החיתוך.

והמוות יצהל, והרוגז יכבה,
כל תקווה, אם מבצר ומעוז,
בליבי תינצר, וליבי יישבה
באדמת החלום הנגוז.