לילה. חושך. אני מתעוררת ובוכה. מתי כל זה יגמר? המיטה כולה
רטובה ממי השפיר. סוף חודש תשיעי. כבר כמעט ארבעים שבועות שאני
שוכבת יום-יום על הגב, מתוסכלת. הפסקתי לעבוד. הייתי קופאית
בהיפרכל במרכז המסחרי וכשהם גילו שאני, הילדה הקטנה, בהריון,
הם פיטרו אותי. הם כמובן שכרו את עורך הדין הטוב ביותר שרק היה
אפשר. וכך אני, נשארתי במיטתי, רטובה כולי ממי השפיר, אני לא
יודעת אם זהו בן או שאולי זוהי בת. אין לי כסף לאולטראסאונד.
בעלי תומך בי עד כמה שהוא רק יכול. הוא מצא ג'וב יותר טוב כדי
שיוכל לפרנס את שנינו. העבודה בתור נהג מונית פשוט לא הספיקה.
אני מטלטלת אותו והוא מתעורר. הספרות אחת אפס אחת מחוייגות
כמעט מעצמן. הפראמדיקים הגיעו אחרי עשר דקות, ואחרי עוד עשרים
דקות אנחנו כבר בבית החולים. הייתי בפתיחה של שמונה אצבעות עם
צירים שוטפים. הרופאים אמרו לי לדחוף כל הזמן. הרגשתי שאני
נקרעת. שהגוף שלי נחלק לשני חלקים. בעוד חמש דקות אני אהיה
אמא. אם זה יהיה ילד אני אקרא לו זיו. או בעצם אלון. או אורן.
ואם זו תהיה בת אני אקרא לה ענת. הכאבים רק גברו. אני כבר
בפתיחה של עשר אצבעות. הראש כבר בחוץ, ואחריו הגוף, ובסוף
הרגליים. מזל טוב. יש לך בת. ענת.