לעדי, תודה רבה, מוקדש לך
נועה אמרה לי שנמאס לה. שנמאס לה מזה שאני לא עושה כלום עם
החיים שלי. שהתפטרתי מהעבודה כי לא הייתי מרוצה. היא אומרת
ש"אף אחד לא מרוצה מהעבודה שלו, וזאת לא סיבה להתפטר". נועה
ארזה את הדברים שלה ל'טימברלנד' לא קטן שקניתי לה לפני שנה,
נכנסה לסיטרואן שלה, ואחרי שפנתה ימינה לרחוב ירמיהו, אפילו
טלפון היא לא הרימה. כלום. שקט. ניתוק. וכך אני, נשארתי לבד.
עליתי במדרגות. הדרך אף פעם לא נראתה ארוכה כל-כך. עוד מדרגה
ועוד מדרגה. פתחתי עיתון. דירות להשכרה בתל-אביב. מצאתי דירת
חדר, מאה עשרים וחמישה מטרים רבועים. רחוב גריזים. קומה שלישית
עם מעלית וחניה פרטית. בדיוק מה שחיפשתי. צלצלתי. לבחורה שענתה
לי קראו הלן. היא נשואה עם ילד, ולפני שהתחתנה היא היתה גרה
פה, והדירה היא בעצם חלל אחד גדול. שבע מאות וחמישים דולר
לחודש. דיל. בירכתי לשלום את הלן והעברתי את הרהיטים למחרת.
אחרי שלושה ימים כבר פתחתי שוב עיתון. מודעות דרושים, ואין שום
דבר מעניין. דרוש פקיד פה ועובד שם. נמאס. רוצה משהו מקורי.
שכרתי חנות לא קטנה במתחם הבורסה ברמת גן. הספקים הביאו את
הדיסקים למחרת. שבוע אחרי שנועה עזבה כבר היו לי חיים חדשים.
היא היתה בחנוכת הבית של החנות. היא אמרה לי שהיא צפתה בי מהצד
במשך שבוע. היא רוצה לחזור. חבל. |