בחסות הבג"צ נותרה העלילה בשלמותה כמעט, הצנזור המתוסכל מאיים
לחתוך בקוראים

איך לעזאזאל קורה דבר כזה? מה עושים? אייל משפורפר לי באוזן,
להרגע, לקחת אוויר נשימה ודבר נוסף הוא לוחש ומתריע בפני, שלא
אעשה שטויות ואומר שהוא חייב לרוץ עכשיו לתדרוך.
"מתי אתה חוזר?", הוא לא יודע, עמוס ביקש ממנו לעזור לו בסבב
הבא של גיוס חיילי הגדוד.
מנתקת.

בזוית העין מתערפלת דמותו של הופר מצונף בפינה אפלולית של
החדר, אני מגישה לו מזון כלבים מזן משובח,  הוא מכנס את אבריו
ומתחיל לייבב.
אני מתבוננת בו אחוזת פלצות בעצמי, גולשת לריצפה הקרה ומתחילה
לייבב לצידו, הוא מפסיק לרגע מתבונן בי בתובנה כלבית כמי שרוצה
לומר דבר מה ונמלך בדעתו.

תריסי הדירה כולם מוגפים מאז צהרי אתמול ובחללים המסויידים
הולכת וקונה לה האפלולית מקום של כבוד, לא מותירה אף לא אוד
מואר, מצללת בנוכחותה החשוכה ומליטה צללים אפלטוניים ואחרים
ביניהם שלי, זה שנעלם.
אני נוגעת בה, חשה בדחיסות החומר, עווית כאב, הצל הנעדר שלי
פולח בי בפנטומימה.

אני מחייגת [מילה מטופשת שמניחה ביסודה קיומה של חוגה שמזמן
עבר זמנה ולצלצל זה לא זה, ללחצן אפשרי לולא, תופעת הלחץ
הנלוות] מאה מושלם באצבע רועדת, היומונאית מעוניינת בפרטים
יבשים, מכמתת אותם למספרים כמה זמן עבר מאז שנעלם? בן כמה?
מהנדסת קרמינולוגיה בסטטיסטיות מילולית. כשאני מנסה להסביר לה
שזה הצל שלי שנעדר, היא קוטעת אותי בחדות ואומרת "כוחות הבטחון
והמשטרה בימים אלו עושים ימים כלילות, להבטיח שלומם של אזרחי
המדינה ואת מטרידה אותי בזוטות?"

מתוסכלת.
אני מרימה רגליים [מטאפוריות, היות ואני מעט מוטרדת מקשרים
נסיבתיים שבין פעולה ותוצאה].  
מצטמצמת לתוך כסא ושולחת אותן [לא מטאפוריות] לפנים על השולחן,
מכווצת שרירי שוק וירך והודפת את עצמי לאחור. מתנדנדת בין
מחשבה למחשבה על שני רגליו של יצור דומם, שחורק תחתי בזעם
דארוויניסטי ואני יודעת שאם זה היה תלוי בו, הוא היה מעדיף
להשאר על ארבע.
המספריים הביולוגיות שבי גוזרות כבר צהרים, יום שלם שעובר עלי
בלי הצל שלי, מי חשב שהוא יחסר לי כל כך? מפתיע כיצד הדברים
הקטנים שכלל לא מייחסים להם חשיבות, נרקמים בתפר פרפר שקוף,
לתוך קיום שלם וכשהתפר ניתק אנחנו צונחים שמוטי כנפיים,
מתרסקים לתוך הכלום.

איפה איבדתי אותו? ואיך לעזאזאל הולך צל לאיבוד?

משליטה על החדר אותות מהבהבים של הטלוויזיה, החשכה שעטפה אותי
מסונוורת ומתפוגגת בבהלה. אני יושבת קפואה אל מול אורות מרצדים
שמטילים עלי אימה וחוסכים ממני הטלה של צל.  
מבזק.
אייל! אני מתבוננת באימה בדובר שפניו חרוצות קמטי הבעה ובעיניו
דוק של זגוגית, הוא משלח חדשה אחרונה אודות חטיפה שבוצעה על
ידי חיזבאללה, הפרטים עדיין לא ברורים, ייתכן שמדובר בחטופה.
מסך נוסף, נאסארללה מתלהם ומעוברת בכתוביות לבנות שרצות על
המרקע נושאות בכתיב חסר, תוכן של חדשות רעות.

"הידיעה אומתה, מדובר בחטופה שזהותה טרם ידועה", הפרשנים
השונים עוטים ארשת נישרית ומבתרים בידיעה כבפגר והיא מוטלת
לפני מצחינה מבעד למרקע. מובן שיש כאן הפרה בוטה של כללים, הרי
זה בחינת casus belli טוען מי מהם, אחר בהלך מבודח משהו מתקן
באומללות שאינה יפה לנסיבות העניין casus bella , שקט מבליח
ומייד שבים ומשדרים את נאסארללה בהילוך חוזר.

אני שוקעת לאיטי לתרדמה ומתעוררת לצילצול הטלפון, על הקו מזדהה
באנגלית בריטית מהוקצעת כתבת של ה - CNN שמבקשת לדעת אם אני
רוצה להגיב על הידיעה.
אני ממש לא מבינה, מתנצלת באנגלית רצוצה ומנתקת.
מבעד לתריסים המוגפים, מואר החושך של הערב בפנסים כחולים
מהבהבים, ולקולן הערב פחות של  הסירנות, הוא משחיר לתוך לילה
הזוי.

דפיקה בדלת.
אני מגרדת את עצמי מעל הספה ופותחת, לתוך החדר מגיחים שלושה
גברים משורגים בקלווין קליין ומורים לי לאסוף את עצמי ולהתלוות
אליהם. אני מוחה בקול ענות, נגררת אחריהם בחוסר רצון והם
מחליפים בינם לבין עצמם מבטים אלכסוניים רבי משמעות. אנחנו
מגיעים לבסוף ונכנסים לתוך חדר שקירותיו, רצפתו ותקרתו זכוכית
משוריינת.
מתמזגת לתוך החלל השקוף, מופתעת לגלות השתקפותי בדואליות של
מימד, המימד השלישי עדיין בחינת נעלם.

לחדר נכנס אדם נוסף, גבוה שפדחתו מקריחה, הוא מצטרד ואומר לי
לשבת אני מתבוננת מסביבי ובהעדר כסא, ספה, שולחן ושאר ירקות,
אני ממשיכה לעמוד. הוא אומר לי שהנושא אמנם עדיין בבדיקה אבל
החטופה ככל הנראה היא אני.
"איך זה יתכן? הרי אני כאן?", "הנושא עדיין בבדיקה, אבל יש לנו
יסוד להאמין שזו את" הוא חותם דבריו, מפנה גבו אלי ויוצא.
מבולבלת מעט, משהו לחלוטין מעורער כאן, בעצם מבולבלת מאוד, אני
מתבוננת במלווים שלי שמתבוננים בי בחזרה וסוקרים אותי במבטים
דוממים.

הדלת סבה על צירה בחריקה והחדר מתאכלס בנוכחות כבדה של אדם
שממלמל בשפתיים חשוקות "לילה טוב, נעים מאוד אני עומרי שרון",
אני משיבה לו, שלי זה נעים פחות.
שלושה חכמי הלם, האב, הבן "חסרה כאן רק רוח הקודש" אני מסננת
בכעס "והסיוט הזה שלא נגמר יהיה מושלם".
בהסוס מסויים, הוא מסביר לי שממצאי בדיקת האירוע מצביעים על כך
שהצל שלי נחטף בידי חולייה שחדרה קו גבול כזה או אחר. הוא
בהחלט מבין לליבי ומנסה להבהיר לי כי הם עושים את הכל כדי
להגיע לפתרון האופטימלי.

כשאני שואלת אותו מה הפתרון, הוא מחייך ואומר, שנאסארללה נעתר
ללחצים שהופעלו עליו וכי הוא מוכן לבצע חילופי שבויים. אני
מתעניינת לדעת את מי ישחררו לידיו של זה תמורת הצל שלי, הוא
מהסס קמעה ולבסוף אומר בחדות "אותך".  
אני רותחת מזעם, כאן עומד לפני הבן המהולל ויורק לי עצמות
מלבינות של כבשת הרש שעלתה על צלחתו של אביו.
בנועם חרוק שיניים, הוא מנסה להסביר לי שזה מצב חדש שמחייב
הערכות מתאימה ועם כל הכאב הכרוך אין דרך אחרת זולת זו.  

האוויר הדחוס בחדר הולך ונגמר בריאותיי, אני מבקשת שיפתחו
חלון, הם מתבוננים בי ומנידים בראשם לשלילה.
הם יוצאים כולם מותירים אותי בדו-מימדית זועמת נחנקת והדלת
נחתמת בצרימה, אני סוקרת את החדר האטום בשקיפותו ולפתע מבליחה
בי ההכרה שאין כאן חלונות.