היריד היה ריק בשעה הזאת, מה גם שזה היום האחרון. בטיפשותי
הגעתי רק עכשיו, ובטח כבר לא נשאר לי כלום. היה ממש שקט וחשוך.
פתאום ראיתי מישהו רץ אלי בצעקות של שמחה. יש! הוא צעק.
איזה מזל! הצלחתי לקנות את בקבוק האושר האחרון! הוא החזיק
ביד בקבוק שהכיל משהו לבן, אבל לא הספקתי לראות, כי הוא לא
הפסיק לרוץ החוצה. רצתי לדוכן האושר ושאלתי אם זה באמת נכון,
אם באמת לא נשאר כלום. המוכרת חייכה ואמרה שלא, חוץ מהבקבוק
הזה שהיא מחזיקה ביד אבל אז זה היא שמרה בשבילה. בגסות רוח היא
פירקה את הדוכן והלכה.
רצתי לדוכן האהבה, אבל גם שם ראיתי רק את המוכר עוזב. עצור!
רגע! צעקתי. אולי נשאר לך משהו בשבילי? הוא הסתובב. היה
חושך ובהתחלה לא ראיתי את הפנים שלו, אבל התקרבתי וראיתי את
החיוך שמרוח לו על פרצוף. הוא אמר, הגעת מאוחר מידי, בחור
צעיר. לא נשאר דבר.
הייתי המום ועמדתי שם כמה דקות. שלחתי מבט לשאר הדוכנים. כולם
היו סגורים.
ואז - בהתחלה חשבתי שדמיינתי, אבל לא! בקצה הרחוק היה טיפה
אור, דוכן אחד היה עדיין פתוח. רצתי לכיוון שלו וראיתי שגם יש
עדיין המון בקבוקים שנשארו. הגעתי מתנשף אל הדוכן, ואז הבנתי.
הדוכן היה של רחמים עצמיים.
איך זה שיש לך כל כך הרבה סחורה? שאלתי, והמוכר אמר שאף אחד
לא קנה כלום. הוא גם אמר שהוא עשה מבצע ורכש בקבוקים משומשים.
אני עייף עכשיו, הוא אמר. אם אתה רוצה אני אתן לך הכל בחינם.
בחינם? שאלתי, איך זה יכול להיות? הוא אמר שהוא פשוט רוצה
ללכת הביתה. חשבתי מה כבר יכול להיות. זה בחינם. אמרתי לו שאני
מסכים, ואני אקח הכל. פתאום הוא נראה מאושר ונעלם בתוך החושך
הנוראי תוך חצי שנייה.
בחנתי כמה דקות את דוכן העץ הרעוע ואת כמות הסחורה. באמת שהיו
הרבה בקבוקים. היו גם כמה מגירות בדוכן ומגירה אחת נעולה.
כיוון שזה היה הדוכן שלי עכשיו, הרגשתי נוח לנסות לפתוח את
המגירה הנעולה. לא הצלחתי. חמש דקות לאחר מכן כבר הייתי משועמם
לחלוטין.
פתחתי בקבוק אחד. תוך כדי שאני פותח נזכרתי בזה שאין לי אף
אחד. את כל חיי חיתי לבד. ההורים שלי מתו, אין לי משפחה, או
חברים קרובים, או עבודה, או עתיד. היריד היה המוצא האחרון שלי
אבל הגעתי מאוחר מידי. פתחתי עוד אחד. הבקבוקים האלה, כל עשרות
הבקבוקים האלה, הם הדבר היחיד שהיה לי. לא היה לי שום דבר
בחיים חוץ מזה. הם התקווה האחרונה.
אחד אחרי השני פתחתי את כולם באובססיה מוזרה ולא מובנת. עם כל
בקבוק שפתחתי הרגשתי יותר כאב. זה לא היה כאב פיסי, כפי שאתם
יכולים לתאר לעצמכם. זה היה כאב שהיה בי תמיד, אני מניח, רק
הפעם הוא שלט בי במלוא עוצמתו. כשסיימתי לפתוח את כולם כבר לא
היה לי מה לעשות. כל הבקבוקים התרוקנו מתכולתם. עכשיו אפילו את
הבקבוקים לא היה לי.
הייתי אבוד. התחלתי לחפש במגירות בדוכן אם יש עוד בקבוקים.
הוצאתי את כל המגירות החוצה ושברתי אותן, מגירה אחר מגירה, עד
שהגעתי למגירה האחרונה. המגירה הנעולה. שברתי את כל הדוכן כדי
לפתוח את המגירה. אני בדרך כלל לא בן אדם אלים, אבל הפעם לא
היה בדרך כלל. המגירה בסופו של דבר נפתחה. היה שם בקבוק, אבל
הוא לא היה כמו שאר הבקבוקים בדוכן. הוא היה בצבע שחור.
עכשיו כבר היה ברור לי למה השומר בדוכן שם את הבקבוק הזה
במגירה הנעולה. היה ברור לי גם מה היה בתוכו. המוכר שמר את
הבקבוק הזה למקרה שהוא יפתח את אחד הבקבוקים שהוא ניסה למכור.
היריד כבר נסגר, והנורה היחידה שהאירה את הדוכן השמיעה
צזזזזזז! והוציאה ניצוץ, ואז נכבתה.
הסתכלתי על הבקבוק השחור ביריד השחור, ועשיתי את הדבר היחיד
שיכולתי לעשות.
לא היו לי ברירות, אתם מבינים?
לא היו לי ברירות יותר.
פתחתי את הבקבוק, והמעט שהיה נעלם.