מיכל נורא אהבה לקרוא את השירים שלי.
בקיץ היינו יושבים על הגג שלה, אחרי בית הספר, והיא הייתה
נשענת עלי ואומרת- "תביא משהו".
השמש הייתה טופחת לה על הגב. אני חושב שגם השמש אהבה את מיכל.
היא ליטפה אותה בעדינות והפכה את עיני השקד שלה ליהלומים ואת
שיערה החום לחוטי משי אדמדמים.
הייתי פותח את התיק החום ומוציא מחברת, יומן, לפעמים סתם דף
ומתחיל להקריא לה. הייתי עוצר לאורך הסיפור ובוחן את ההבעה
שלה, והיא תמיד הייתה מביטה בי בחוסר סבלנות ואומרת- "תמשיך,
נו, תמשיך, מה אתה מסתכל עלי?"
לפעמים היא הייתה מניחה את ראשה על ברכי, עוצמת את עינייה,
ומפליגה אט אט לאורך המילים. לפעמים גם חיוך מתענג היה עולה על
שפתיה, ואז הייתי יודע שעשיתי משהו שמיכל אוהבת וכשאני אגמור
היא תחבק אותי חזק ואולי גם תתן לי נשיקה. או אולי היא תיקח את
הדף, ותלך לאט לאורך הגג, הלוך ושוב במשך רבע שעה ורק אז תשב
ותביט בי ותאמר איזה משפט יפה שאני אזכור לתמיד.
ברגעים כאלה הייתי מוכן לשכוח את כל מה שכתבתי. את המילים,
המשפטים, המטאפורות. כל מה שרציתי היה לשכב ככה כששיער המשי
שלה מפוזר וריחו עומד באוויר, ואני כבר מזמן לא שם.

כשהיא נסעה וליוויתי אותה לתחנת הרכבת, היא נישקה אותי בלחי
ואמרה לי "רק אל תפסיק לכתוב." השמש היכתה בנו שם, על הרציף,
ואני הבטתי בעיני היהלום שלה וידעתי שהנה מיכל נוסעת, וכל
המילים, המשפטים, המטאפורות, יסעו יחד איתה.