[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נטע סופר
/
כשקופידון השתכר

איך אני אוהב אותה. אף פעם לא אהבתי מישהי כמו שאני אוהב אותה.

וולט דיסני לימד אותי שאהבת אמת תמיד מנצחת. אני יודע שזאת
אהבת אמת. אני בטוח. כי היא כל כך יפה. אני מרגיש את הלב שלי
פועם עד כפות הרגליים שלי, כשהיא מגיעה.

אתמול ראיתי אותה שוב. היא הלכה לקראתי בצעדים קלילים ומהירים,
החיכוך של נעלי העקב שלה עם רצפת העץ יצר צליל עדין שרימז על
בואה. לא יכולתי להשתלט על החיוך הגדול שנפרס על פני כשראיתי
את עיניה הגדולות, שיערה החום השופע, שפתיה הבשרניות, גופה
המושלם. אני אוהב אותה.
כשהבחינה בחיוכי, הביטה לעברי בפנים זעופות. איך אני אוהב את
הפנים הזעופות האלה. לראות את שפתיה הקפוצות, עיניה
מצטמצמות... הכי אני אוהב כשהיא מפנה את המבט הזה אלי. המבט
הזה נותן לי הוכחה, שהיא רואה אותי. שהיא מייחסת לי חשיבות
כלשהי. למרות הכל, הייתי עצוב שהיא זעופה. מדוע? מי פגע בה?
הייתי רוצה לבוא אליה ולנחם אותה, אבל היא תמיד עסוקה. אין לה
הרבה זמן. בגלל העובדה המצערת הזאת, זמן רב עבר מהפעם האחרונה
שדיברנו. אני מתגעגע אליה. אני שומע אותה רק כשהיא מדברת עם
חברותיה. אני שומע את צחוקה המתגלגל, את קולה המתוק והרך. אני
אוהב אותה. אוהב.
אתמול היא ניגשה אלי אחרי העבודה, היא רצתה לדבר. הלב שלי כמעט
יצא לפנסיה. לא עמדתי בזה. היא כל כך יפה. והיא לידי, מדברת
איתי. היא נראתה כועסת. אולי רצתה לשתף אותי בכעסה, היא ידעה
שאני אהיה שם בשבילה, תמיד. כל כך שמחתי שהיא הבינה. היא הבינה
שהיא יכולה לדבר איתי על הכל.
כששפתיה נעו לא שמעתי את הקול הנובע מגרונה. כל שיכולתי לשמוע
זה את לבי פועם בחוזקה. מדי פעם ניסיתי בכל הכוח להתאמץ כדי
לשמוע כמה רך ונעים קולה. הבטתי בפניה, המבט הזועף החמוד הזה
שלה עדיין שם. מה היא ניסתה לומר לי? בטח עבר עליה יום קשה.
חשבתי. חייכתי לעברה חיוך של "יהיה בסדר". אבל היא רק נתנה
אנחה מעוצבנת והלכה משם.  
אני כל כך אוהב אותה. אפילו כשהיא כועסת.





איך אני שונאת אותו. אף פעם לא שנאתי מישהו כמו שאני שונאת
אותו.
הוא בוהה בי כל הזמן. זה כל כך מעצבן. הלוואי שהייתי יכולה
להיפטר ממנו. הוא מטומטם, אני חושבת שיש לו איזו בעיה מולדת.

אתמול ראיתי אותו שוב. אני צעדתי לעבר מקום עבודתי, וכמובן,
הוא עמד שם, בוהה בי, ומחייך מן חיוך מטומטם. תקעתי בו מבט
זועף. קיוויתי שזה יגרום לו להפסיק להביט בי כך. אבל הוא לא
הפסיק, עיניו המשיכו לטייל לאורך גופי. אני מנסה להתחמק ממנו.
אבל זה קשה, הוא תמיד שם. עוקב אחרי, מחכה שאסיים את העבודה,
מחכה שאצא מהשירותים, מחכה שאסיים לדבר עם חברותיי. אני לא
יודעת איך לגרום לו לעזוב אותי. וכל זאת מפני שהייתי מרחמת
עליו בעבר. הוא היה בודד, לא היו לו חברים, אז אמרתי לו שלום
מדי פעם. ועכשיו הוא לא עוזב אותי. אפילו כשחלטתי להתעלם ממנו,
הוא המשיך לעקוב אחרי.  
אתמול הבנתי שאני צריכה לדבר אתו. החלטתי לומר לו את כל
שבראשי, לא היה אכפת לי להעליב אותו, לא היה אכפת לי לגרום לו
משבר נפשי גדול, מצדי, הוא היה יכול להתפגר שם, באמצע המסדרון,
ולי עדיין לא יהיה אכפת. אולי הייתי שמחה קצת, מרגישה הקלה. כי
אני שונאת אותו.
אי אפשר לדבר אתו. הוא עמד שם, כאילו הוא לא שומע. אמרתי לו,
שאני לא רוצה שום קשר אתו. ביקשתי שיפסיק לעקוב אחרי, שיפסיק
לצותת לשיחותיי. הסברתי לו בפרטי פרטים כיצד אני מרגישה כלפיו.
הבהרתי לו היטב שהוא האדם האחרון שאהיה מוכנה לנהל עמו קשר
כלשהו.
הוא לא הבין אותי. הוא עמד שם, מולי, וחייך. חיוך שבאופן מעוות
ביותר, אמור להיות מעודד. כאילו הוא אומר לי "אולי כך את
מרגישה היום, אבל בעתיד תרגישי אחרת." התעצבנתי עליו כל כך.
הכיתי באוויר עם אגרופיי והוצאתי אנחה מעוצבנת. עזבתי אותו שם
לעמוד, עם החיוך המפגר שלו.
אני כל כך שונאת אותו. במיוחד כשהוא מחייך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לילה טוב דוד!






לילה טוב
גולית!


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/5/02 15:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נטע סופר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה