היה היה, כמו בכל האגדות, בזמנים עתיקים שבהם האמונה היתה
יציבה והאירה את חיינו. בזמנים שאני הייתי כבת-ים אבודה
באוקיינוס השקט. ואתה, אתה היית הצוק האיתן בלב הים השומם.
הענקת לי אדמה מוצקה להישען עליה. גרמת לי להרגיש כאילו רק אני
קיימת בחלקת אלוהים הקטנה הזו שלך. אבל בזמן שאני פורסת ידיים,
מחבקת, מתחממת, לא השכלתי לשים לב לזרמים שזרמו מתחת לפני
השטח. מאיימים להתפרץ. ואני, אני לא איפשרתי לך לשחרר מתחים
עתיקים, פנימיים. רציתי שתהייה יציב, איתן. ואז הכל היכה בנו.
הלהבה פרצה מהר הגעש הרדום שבך. שברה אותך לרסיסים, ואותי
העיפה הרחק הרחק לאוקיינוס לא שקט. מנסה להאחז ברסיסים. מנסה
לא לשקוע, לא לטבוע. במציאות. |
