אני כבר לא יכולה לזהות את עצמי מבעד לשכבות השומן והבדידות.
כשאני שוכבת ככה הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו הוא כמה
שאני מכוערת, אולי היצור הכי מכוער בעולם.  ואם משהוא היה עובר
לידי היה מניף את ידו בבוז לעבר הגוש הזה השוכב במיטה ומבטל
אותי בשניה, ככה, מבט אחד ואני כלום, חתיכת אבק בעולם היפה
שלו. אני שוכבת פה, מרותקת למיטה ורק חושבת, וחבל שאין דברים
יפים לחשוב עליהם. מדהים אותי איך אנחנו זוכים רק לטעימות,
טעימות של דברים יפים. ואז נשאר רק הזיכרון והלב מתכווץ בכאב,
ואנחנו מטעמי נוחיות דוחקים את הטעימה היפה לצד ונשאר רק טעם
הלווי. ואני תוהה מי חזק? ואני מגיעה למסקנה שדווקא אלה שנראים
בטוחים בעצמם כל כך פגיעים, וזה די ברור, כי הכבוד שהם רוכשים
לעצמם גבוה כל כך. ואילו אלה שלא בטוחים בעצמם לא נפגעים מהר,
לא לעומק, כי אין במה לפגוע. ואם זה נכון אז אני חזקה, חזקה
מאוד. אולי לא פיזית, כי הנה הלכו לי הרגליים, ובמקומם נוספו
לי שומנים בהם כבר הנפש  שלי שקעה. בכלל, הגוף שלי הוא מה
שמפריע לי לחיות, מפריע לי לנשום. אני משתדלת שלא להביט בו,
לשכוח אותו, בפנים אני חזקה ואולי גם יפה. אז אני שוכבת פה,
המחשבות שלי ואני, ולפעמים נדמה לי שאני אאבד את דעתי. בכלל,
אני חושבת שזה בטבע שלי איבוד הדעת כי אף פעם לא יכולתי להבחין
בין מציאות לדמיון, אולי זה החוש הדרמטי שלי. אילו היו לי
רגליים הייתי מנסה להיות שחקנית.
 שתיים עשרה. אמא תכנס עכשיו עם המגש של אוכל ותקטע את כל
המחשבות המעיקות האלה. היא תכנס בצעדים קטנים ומהוססים, היא
תניח את המגש לידי ותאמר, " מיידלה, איך את מרגישה?" היא תמהר
לתת לי נשיקה במצח לפני שאספיק לענות. היא תצחקק במבוכה והבטן
שלה תרטוט יחד איתה בשמחה. " אם את צריכה משהו חומד, תצלצלי
בפעמון." ושוב בצעדים קטנים תמהר החוצה. אני עוד אשמע את אנחת
ההקלה הזאת שתמיד יוצאת לה אחרי שהיא מתרחקת ממני, ושוב היא
תעלם עד ארוחת הערב. הארוחה האהובה עלי ביום היא הארוחה של
שתיים עשרה כי זה אומר שבעוד חצי שעה דודי יבוא. דודי הוא אח
שלי היחיד שמסוגל להביט בי. הוא מאוד משעשע דודי, תמיד נכנס
לחדר בשקט ונשען על המשקוף של הדלת ובוהה בי. לוקח לי זמן
להבחין בו, ורק אז אני אומרת לו, "שלום דין." והוא מחייך. ורק
אז דודי חוזר להיות דודי, כי לידי הוא לא מסוגל להעמיד פנים.
גם הוא כמוני מאוד דרמטי רק שלו יש המון חן ויופי. מאז שהתבגר
אני קוראת לו דין על שמו של השחקן גיימס דין, כי גם עליו
אהובות הדמויות המסתוריות עם החן של הילד הקטן. דודי מתיישב
לידי ושואל אותי מה שלומי, ואני אומרת לו ששלומי כמו שהיה
אתמול. הוא שוב מחייך ואני נמסה. יש לו חיוך שיותר קרוב
לגיחוך, הוא מעקם את שפתיו ורק אם באמת הצלחת להצחיק אותו הוא
חושף גם חלק משיניו. ואז דודי מספר לי על כל מה שקורה לו, איך
יצא עם דנה ולא הבטיח לה כלום אבל דנה כבר חושבת שהם ביחד,
ואיך הוא בכלל לא נהנה איתה ולא אוהב אותה. ודודי ממשיך לדבר
על עולם שכל כך רחוק ממני, ואני מנסה לעקוב אחריו לעמוד בשטף
הדיבור שלו. ופתאום הוא מפסיק, סתם ככה, כשהכל עוד עומד
באוויר, מוציא סיגריה מהתיק ומדליק. הוא מביט בי והעיניים שלו
בורקות. " דודי, למה אתה צריך את זה?" אני שואלת אותו ומשתעלת
מהעשן. " את איבדת את הרגליים והעלת במשקל אז אמא לא מתקרבת
אליך, ואני מסריח והיא לא מתקרבת אלי. זה מנגנון הגנה." הוא
נותן לי את התשובה המוכרת שלו ואני נאנחת ואומרת לו שהוא ילד
פזיז ורק לו זה מזיק, והוא אומר לי שאני נשמעת כמו אמא. אז אני
שותקת כי הסיבה שדודי בא לדבר איתי היא כי אני כל כך שונה
מכולם, ככה הוא תמיד אומר לי.  ואז תורי לדבר ואני מספרת לו את
כל המחשבות שלי, והוא מקשיב ומידי פעם מחייך ומוציא אותי
מהריכוז, ושוב אני ממקדת את המחשבה שלי ובודקת אם לא שכחתי שום
פרט שאני אצטער שלא סיפרתי לו, ורק כשאני בטוחה שכיסיתי הכל
אני משתתקת. ואז דודי מוציא מהכיס את המפוחית ומתחיל לנגן,
הרגל שלו רוקעת בקצב המתאים. הוא מנגן כמה נעימות שמוכרות לי
ואני מצטרפת אליו בשריקות. כשהוא מפסיק לנגן הוא מחייך אלי
ואומר לי, " נו? מה את חושבת? אולי כדאי שאני אלך למגמת
מוסיקה?" " במפוחית?" אני שואלת אותו בחוסר אמון. והוא פורע את
שערי. כשהוא עושה את זה אני יודעת שנגמר הביקור. עכשיו דודי
יקום ויצא מהחדר, ודודי יהפוך שוב לדין. כמה שאני אוהבת את
הביקורים האלה שלו! אבל בזמן האחרון דודי לא מדבר, מרגע שהוא
נכנס לבית ועד לרגע שבו הוא יוצא. זה מין משחק שהוא עושה כדי
לשגע את אמא. אני מתחננת לפניו שבחדר שלי ידבר, שיספר לי מה
קורה לו. ודודי רק מוציא את המפוחית ומנגן נעימה עצובה כאילו
זו הדרך שלו לומר לי את הדברים. לפני שהפסיק לדבר שמעתי אותו
רב עם אמא. הוא אמר לה שהיא אישה אנוכית וגם חלשה. אמא אמרה
שלא יכול להיות שהיא גם אנוכית וגם חלשה, אבל אני יודעת למה
התכוון דודי , הוא התכוון ליחס שלה אלי. ואז אמא אמרה שיש לה
ילדים משוגעים, ודודי אמר שזה לא מדבק ושהיא בכל זאת יכולה
לבלות אתנו. ומאז המריבה דודי משחק במשחק השקט.
 אך לפני, דודי הספיק להגיד לי שהוא מתכוון לברוח מהבית.
ועכשיו כל יום הלב שלי דופק והידיים שלי רועדות בשעה שאני מנסה
לאכול את ארוחת השתיים עשרה שלי, בפחד שהוא לא יופיע. אני
נזכרת בתקופה שדודי היה בן תשע, והוא התחיל לשאול על המוות.
הוא שאל אם יש דרך למות שלא כואבת ואני עניתי לו, " מה אתה
חושב טיפשון? שאם הייתה עדיין הייתי שוכבת כאן?" וכבר אז היה
לדודי את הגיחוך הזה, שלפעמים נראה כל כך אדיש ומבוגר, כאילו
דודי הקטן  הוא זקן בן תשעים שסוחב על גבו עול שלא יתואר. זאת
הייתה שנה שהנושא היחיד שעניין את דודי הוא המוות. לפעמים
במקום בית -ספר היה רוכב על אופניו האדומים לבית הקברות הישן
ומטייל שם בין המצבות. כשהיה חוזר הביתה היה ממהר לחדרי לספר
לי על שם חדש שגילה באחת המצבות. הוא סיפר לי על אותו שם
סיפורים שלמים שבדה. אהובים עליו היו הסיפורים על הצעירים
שמתו, קסם לו הרעיון שלנצח היו בני עשרים או חמש.
" ומה יהייה אם אני אמות עכשיו?" היה שואל אותי, ואני עניתי לו
שאם ימות, אמות גם אני מרוב צער, וזה יכאב, יכאב מאוד, אולי
המוות הכי קשה. אז דודי דחה את הרעון של להשאר בן תשע לנצח,
במובן מסוים באמת נשאר בן תשע. ואני עוצמת עיניים ורואה איך
התבגר במשך השנים, הידיים הקטנות נעשו גדולות ואבהיות,
והעיניים הכחולות האפירו, ונשאר הגיחוך ונשארה קצוות השער
החומה שתמיד נופלת לו על העיניים.
 רבע לאחת. אני עדיין רעבה. לצלצל לאמא או לא? אם אני אצלצל
אני בטח אקבל את המבט התמה הזה שלה על תאבוני, ואז גם ככה אני
לא אהייה רעבה. אני מביטה בכפות הידיים שלי, עבות וגסות,
הציפורניים כסוסות וחושפות בשר אדמדם ופגוע. פעם היו אלה ידיים
רזות עם ציפורנים משוחות בלק, מסודרות. ידיים של ילדה נאה,
עגלגלה במקומות הנכונים, עיניים אפורות ושער בהיר כמעט לבן.
ילדה שכבר לא חיה, לא נושמת. לא הספיקה כלום, אני נוגעת
בשפתיים, לאהוב, עוצמת עיניים, להגשים חלומות. די, מספיק רחמים
ליום אחד! אני מנערת את הראש, מסרקת באצבעותי את השיער, דביק,
צריך לחפוף. אני מצלצלת בפעמון, ומחכה לשמוע את הצעדים של
אמא.
 שלוש. אמא נכנסת לחדר, כנראה שנרדמתי. " מה לקח לך כל כך
הרבה זמן?" אני שואלת אותה. היא מצחקקת, עוצמת עיניים, סופקת
כפיים, "מה ממי? רק לך מגיעה מנוחת צוהרים? מה איתי? גם לי
מגיעה שנת יופי." שנת יופי! אילו מילים. אני רוצה לשאול אותה
על דודי אבל מעדיפה שלא להרגיז אותה. " נו מנשיקה, מה רצית?"
היא שואלת אותי, ומשפילה מבט. אני מבקשת ממנה לחפוף לי ראש,
ואני רואה את העיניים שלה בוהקות, ומחשבה אחת הולמת  בראשה,
להגיד לא, להגיד לא. " מידלה את יודעת שאני לא יכולה להרים
אותך לבד." "אבא לא בבית?" אני שואלת אותה. והיא ממהרת לענות
לי שהוא עוד עובד המסכן, תמיד הוא עובד. ואני תוהה אם זו
תמימות או הכחשה. "אז מנשיקה, אם אין עוד משהו אני אמשיך
לעשות....."  אני קוטעת אותה, ובקול שבור מבקשת ממנה רק ללטף
לי את השער. היא מצחקקת והבטן שלה מקפצת בשמחה. אני עוצמת
עיניים ומתמסרת למגע שלה, למרות שאני יודעת שהיא נגעלת מהשער
ומהלחיים החוורות והנפוחות. אני מדמיינת אותה מחייכת, אמא שלי.
כשהייתי קטנה איך אהבה את השער הזה, "נו, נו מנשיקה, כמו מלאך
שער שלך, לשמור עליו טוב טוב, ולחפוף כל יום, כן ממי?" ככה
תמיד הייתה אומרת לי ומלטפת לי את הראש. ואז אמא ממהרת בצעדים
קטנים לדלת.
 רבע לארבע. איפה דודי? אני כבר מודאגת. אולי כבר ברח? לברוח,
איך הייתי רוצה לברוח. מדהים איך החיים בנויים מתקופות, לפני
ה...., אחרי ה...., ואין סדר לתקופות, תקופה יכולה להיות שבוע,
להיות שתיים עשרה שנים, ולהיות שאר החיים. תקופה מאושרת בחיים
שלי? קשה לי באמת למצוא. הכל נראה לי יותר טוב מהתקופה
הנוכחית, אבל מאושרת? מעניינת? קחו את כל רגעי האושר שלי,
החוויות שלי, והם יהיו כגרגיר חול בחוף מלא שעמום. יש לי
סחרחורת. אני מרגישה שאם אשקע שוב במחשבות אקיא. אני מדליקה
טלוויזיה, המקלט הקטן שלי, הקונכייה הקטנה שלי נמצאת בקופסא
הזאת.
 חמש וחצי. אין מה לראות. פתאום אבא נכנס, "מירי?" הקול הגס
שלו קורא לי. " אני פה!" אני אומרת לו כאילו יכול להיות אחרת.
" דודי אמר לי לתת לך את זה אתמול ושכחתי,  קחי." " תודה" אני
אומרת לו בנימוס למרות הכעס הגואה בי. אני עוקבת אחריו, הגוף
הכבד, השער הלבן, גורר רגל אחרי רגל עד שהוא נעלם משדה הראיה
שלי. אני פותחת את הדף המקופל, כתוב:
 
                                                     
מירי,  אני לא יכול יותר. אין מוות שלא כואב.
                                                           
                          דין.

ולרגע נדמה לי שאני רואה אותו נשען על המשקוף של הדלת.