חשבתי לפרסם משהו חדש. זה כיף לכתוב וזה יותר כיף
לפרסם. יש משהו מרגש ומעורר כשאני מקבל מייל ובו כתוב:
יצירתך "..........." אושרה לפרסום והיא כעת מקוונת
לשאר העולם. ( אני מקווה שהניסוח שלי נכון ). ואז
אני בודק אם מישהו כבר הספיק לקרוא ולהגיב, ואיך היו
התגובות. קשה לי לדמיין אומנים שנמצאים במגמת הכחשה.
כאלה שאומרים שלא אכפת להם מכל הדברים ה"נלווים" האלה.
אם ניתן לומר בנושא הספציפי הזה משהו בוודאות הוא
שאומן זקוק לקהל וללא קהל הוא לא יכול להתקיים.
לפעמים אין רעיונות נשגבים ומרתקים לכתיבה, זה מגיע
בתקופות. ( המוזה המפורסמת שעשו עליה סרט בכיכובה של
שרון סטון ). אולי אני אכנע לרגש הנשי שבי,
לאינטליגנציה הרגשית,
ואז אני אכתוב סיפור אהבה, משהו סוחט דמעות. על בחורה
אבודה שמתאהבת בנווד ששובר את ליבה לנצח, ואז כעבור
שנים ארוכות הוא חוזר ונופל לזרועותיה הנוקשות והמרירות
של האישה שהייתה פעם נערה כל כך יפה ושברירית. אפרט
על הימים העצובים שעברה, על הלילות הכואבים נטולי
השינה. על הדמעות ששפכה ועל האכזבה שידעה. מהצד השני
אתאר את חייו של הנווד טוב הלב, אשר נסע בחיפושיו
אחר תשובה לא קיימת בשאיפה להבין את חידת הקיום, ועבר
הרים וחצה ימים ונאבק בשודדים ובמפלצות בעלות עין אחת
ושבע מאות ראשים.
הוא יגיע לטירת הדרקון שבה יושב לו זקן חכם ורק לו
התשובה לה חיכה. והוא ילחם ויכניע ( כמו גדול ) את
הדרקון יורק האש, ויטפס למעלה המגדל שמונה שבעים מליון
מדרגות מתפתלות ומסתעפות, ולבסוף יגיע למבוך ובו ארבע
דלתות אשר מאחורי אחת מהן נמצאת התבונה. ואוי לו
לנווד אם יטעה ויבחר בדלת הלא נכונה. ואז הוא ניצב
שם, מתלבט ולא יודע מה לעשות, מדוע ההחלטה כל כך
קשה? ואז - בהבזק של תודעה מתפרצת - תמונתה של הבחורה
שאהב ועזב צצה ועוברת אל מול נגד עיניו המבולבלות
והוא כבר לא יודע מה לעשות. הוא נותר לעמוד מספר
דקות ואז מבין את התשובה בעצמו ושב על עקבותיו אל
אהובתו ומגלה שאת התשובה הוא כבר ידע קודם לכן.
אולי אגדיל לעשות ואכתוב טרגדיה סוחטת דמעות. על משפחה
שנקרעה בילדותה מידיהם של ההורים מפאת חוסר אמצעים
ומשברים משותפים. בבגרותם האחים יוצאים למסע חיפוש ( מה
יש לי עם מסעות? ) אחד בעקבות האחר, ותוך תלאות
מופרכים האח הגדול ( או הקטן והכריזמטי יותר, שיהיה
עם אופי ), מצליח לאתר את האח השני, והם מתאחדים,
ומתחזקים, ולומדים להכיר אחד השני תוך המשך חיפוש
משותף. אני כבר רואה את הכותרות - הכינו את הממחטות!
הסרט ( סליחה, הרומן ) שלא תוכלו לעמוד בפניו, טרגדיה
סוחטת דמעות!
אולי אגוון מעט ואכתוב סיפור אימים מזעזע. על רוצח
סדרתי שקוטל עיירה תמימה באמצע השממה. הוא יארוב לכל
האזרחים התמימים ויערוף את ראשם ( בנאלי ), או יטביע
אותם בנהר ( באמצע המדבר?! ), או יזרוק עליהם קקטוסים
מורעלים ויחרוט את שמו על גבם. ואז יתחיל המרדף
בעקבות הרוצח. השריף השמן יהיה חסר אונים ואז הסגן
שלו, הצעיר השאפתן והחתיך שמתאהב בקורבן היחיד שהצליח
להימלט מידיו. גיבורת המשנה תהיה בחורה יפת מראה וטובת
גוף אשר נאבקה ברוצח באומץ מעורר הערצה והיא היא
תהיה המפתח לפתרון התעלומה. ודרך הסגן האמיץ היא תלמד
לבטוח שוב בגברים ותתאהב בו. אבל הוא, הסגן, יש לו
אישה לשעבר וילד בן שמונה והוא לא ממהר לזנק לתוך
מערכת יחסים בעייתית במיוחד כשמדובר בעדה. האתיקה
המקצועית מסתבכת עם הרגשות הגואים, ברקע הרוצח קוטל
אזרחים ( אל דאגה - דמויות שטוחות ), השריף מתאבד,
הנווד מהסיפור הקודם עדיין מטפס במדרגות בדרך למטה
לאהובתו ושני האחים מחליטים שנמאס להם להשתתף בסיפור
מסע משום שזה מעייף לאללה וכך הכל הולך לאיבוד.
אני מעלה את אתר ה- STAGE , מסתכל ביצירות החדשות,
בחורן את 5 האהודות לזמן פרסומן, מעלעל באופן כללי
ומבין עד כמה הדבר אבסורד: יש יצירות שבעיני לא להיט
היסטרי ( מבלי להעליב או לפגוע ) והן מגיעות לככב
בין החמישייה לזמן ארוך ומכובד יחסית רק בגלל שהעורך
החליט שהיא לטעמו ( וזה לגיטימי ), בעוד שיש יצירות
מדהימות אשר כמעט בלתי אפשרי להגיע אליהן רק משום שזה
מצריך חיפוש ספציפי. אין הרבה מה לעשות.
הדבר האחרון שנותר, הוא להיכנס ל "ערוך את הדף היוצר"
לבחור ב "יצירה חדשה" לשלוח לאתר ולהמתין שהיצירה
תאושר. ( יש יצירות שלא מאשרים? קטונתי ).
ואז לקוות שבדיוק כשהיא תעלה לבמה, בדיוק בדקות
הספורות שהיא מופיעה בעמוד הראשי, מישהו מבין הגולשים
יחליט לקרוא כי השם נראה לו מעניין, או שהכותב כבר
מוכר לו מיצירה קודמת שקר, או שרק אלוהים יודע למה,
ואז הוא יאהב את היצירה, יהיה אדיב ויבחר 5, ואז היא
כבר תופיע ביצירה שעשה למישהו את היום. ואז האפשרות
שעוד אנשים יקראו ויאהבו היא סבירה וגדולה יותר, ואולי
היא תגיע לחמשת היצירות האהודות וזה יעשה לאומן שכתב
אותה קצת טוב על הנשמה.
או ששוב היא תפורסם ואף אחד לא ידע על קיומה.
רק אל תגידו שזה לא כיף להיות בקטגוריית היצירות
האהודות, ובכלל. |
