רציתי לעזוב, לנטוש.
בסוף החלטתי להישאר, רק בשביל לורה.
לורה הייתה צריכה מישו לדבר איתו, היא מצאה אותי יושבת על ספסל
בגן הציבורי בשכונה.
בהתחלה, ראיתי בעינייה את הפחד מלהיחשף, היא בטח חשבה לעצמה
שאני ישר רצה לממונים ומספרת הכול.
לורה לא הייתה היחידה, כולם חשבו ככה בהתחלה עד שנאלצתי לבגוד
כדי להוכיח להם אחרת.

לורה התחילה להישפך, בעיניה ראיתי עצב של סיפור חייה מהול
בשמחה על כך שמצאה לאן לפתוח את הלב.
היא דברה בשטף, בקושי עצרה רק כדי לקחת אוויר, כל כך פחדה שאני
אברח או אעלם ואז כבר לא תהיה לה הזדמנות, והיא שוב תצטרך
לשמור הכול בפנים. או ללכת לחפש מישו על ספסל אחר.

מחיתי את הדמעה שהתגלגלה מעיניה, ללורה תמיד היו עיניים ירוקות
חתוליות, היא בכלל הייתה מושלמת.
ואני תמיד חשבתי שאם כבר קיימים אנשים מושלמים אז אין להם
בעיות והם חיים בעולם המושלם שלהם.
לורה לימדה אותי אחרת.

הם דחקו בי לעזוב ולנטוש עד שזה כבר הפך לחלק ממני.
כמעט עזבתי לנצח, כמעט נכנעתי להם.
אבל אז נזכרתי בלורה.