השאיפה לשלמות הורגת אותי.
4 קירות, הכול לבן לי בעיניים, איפה אני, בגן עדן?
לכמה דקות חשבתי שזה ייתכן, אולי מה שמו סלח לי על כל
חטאיי...
אך למרבה הצער גיליתי את טעותי בדרך הקשה ביותר.
מרדוק שליח השטן המיתולוגי הופיע מולי, תוך שנייה מצאתי את
עצמי כפות בשלשלאות גדולות למיטת עץ חורקת וישנה. מרדוק צחק
בפראות ויצא מהחדר. "תשחרר אותי, מנייאק קטן" צעקתי לעברו אך
הדלת כבר נטרקה מאחוריו.

התעוררתי משנתי העמוקה במגע של ליטוף קל על פניי, "היי זאת דנה
שהייתי מאוהב בה ביסודי", הדלת נפתחה ובזו אחר זו כמו בתחרות
יופי נכנסו שירי, יפית, לירון , עדי.. כל אהובותי מהתיכון. הן
התקרבו אליי וליטפו אותי בחושניות מטריפה, "אולי עכשיו החזירו
אותי לגן עדן" חשבתי לעצמי ושוב התבררה לי הטעות. חברותיי
היקרות שהעניקו לי את התענוג היחיד שיכול להיות לגבר חרמן מת,
חשפו שיני ערפד מחודדות ועיניהם התמלאו דם.
למשך זמן מה הרגשתי כמו חייל במשחק "דום" וכל המפלצות עם
הקרניים באו להילחם איתי, זה היה מאוחר, הדם הערפדי שלהן כבר
זרם בעורקיי. הרגתי אותן אחת אחת, רק על עדי רחמתי קצת. "רק
עוד פעם אחת" מילמלה בפחד כשחרבי מונחת על צווארה. לעדי זה
הגיע היא היחידה שהייתה בינינו אהבה אמיתית, שלא שיקרה, שלא
בגדה.

נתתי לה לעשות בגופי כרצונה, היא נגעה ונכוותה ולא הייתה לי
ברירה אלא להרוג אותה, שיספתי את גרונה באיטיות מכאיבה אבל
בעצם היינו מתים, והרי מתים לא מרגישים כלום, אז למה לעזאזל
היא צרחה כל כך?
אספתי את דמה בבקבוק למקרה שאהיה צמא והמשכתי במסעי אל הסוף,
סוף של מה? גם אני לא ידעתי להגיד.
עברתי דרך עשרות דלתות ומסדרונות, הכול בשחור של לילה ואדום של
דם. מוות.

נזכרתי בצעירותי, המוות משך אותי, עבדתי את השטן באדיקות,
מילאתי את חדרי בסמלים ותמונות שאול, אך עכשיו השטן היווה
עבורי את האויב הכי גדול שלי שמנסה למנוע את חזרתי לאיפהשהו
וגורם לי לעשות דברים מוטרפים.
מהו השטן בעצם? עוד לא פגשתי אותו, ואם אלוהים שולט והוא נגד
השטן, למה הוא יצר אותו בכלל?
מחשבות מטורפות רצו בראשי כשעברתי במסדרונות החשוכים. הגעתי
לדלת, היא נפתחה לפני שידיי הגיעה לידית, בפנים ישבה אישה
מסתורית למדי, ניסיתי לחשוב אם גם היא הייתה אהובתי בשלב כלשהו
בחיי ולא הצלחתי להיזכר...
כשהורידה את כובעה וחשפה את פנייה נדהמתי לגלות את אמי.

"אמא! איך הגעת לפה? מה את עושה פה?" אמי רק הנידה בראשה
בצער וסימנה לי לשבת. הבטתי סביבי, קירות החדר נצבעו
באדום-שחור ובכל פינה היה לפיד בוער. הכסא שעליו ישבתי היה
עשוי מחרבות, בהתחלה פחדתי אך החרבות לא פגעו בי.
מבטה של אמי היה קר ומרוחק "לא חשבתי לעולם שאצטרך להגיע למצב
הזה, כל כך קיוויתי שלא תגיע לכאן". "אבל אני כבר כאן" אמרתי
מפוחד ממבטה, "מה את עושה כאן?"
"כנראה זה הזמן לספר לך" אמרה, קמה והסתובבה כשגבה מופנה אליי,
"אביך הוא השטן. קיימנו ברית בגיהנום, החיים שלך היו פה בתוך
חדר שהשתנה כל הזמן".

הידיעה המרעישה ששמעתי עוד לא נקלטה במוחי, הייתי ילד חמוד
ומאושר היו לי המון חברים, כל אהובותי מהתיכון שנתקלתי בהן
קודם, הצחוקים שהרצנו בצבא, הכול היה סתם- לא אמיתי, הכול קרה
בחדר אחד קטן שהיה החיים שלי.
אבי הוא השטן, גדלתי עם השטן, אני בריאה של השטן, השטן שולט
בי כל חיי!"

לא יכולתי לשאת את המחשבה הזאת, מוחי החל להשתולל והכול התבלבל
לי... "הרי השטן עושה רע לאנשים" חשבתי בתמימות של הילד שרציתי
להיות. "ואני בנו..וכל חיי היו הצגה אחת גדולה".
אז מה שווים חיי בעצם? גם עכשיו שאני חי-מת זה לא השתנה, זה אף
פעם לא יוכל להשתנות.
הוצאתי מהגרב את הסכין שהייתה שם תמיד וחתכתי במהירות את
עורקיי בידיים וברגליים.

עכשיו אני בגיהנום של גיהנום, זה מקום מיוחד למתאבדים
כפולים, היה לי שם כבוד, הלוא אני יורש השטן...