אדי שוורץ פתח את החפיסה הרכה ותחב סיגריה אל פיו. מקלט
הטלוויזיה פעל בחוזקה. הוא שכב על הכורסא בסלון, ראה את הגיבור
מכניס את ידו לתוך חולצתה של אהובתו, הבחין בהבעתה המופתעת,
ושלח את אצבעותיו אל השולחן, מגשש אחר המצית הכחולה. מן הרחוב
נשמעו נביחות עמומות של כלבים זועמים ואחריהן צעקות רמות.
גילי שכטמן לא זזה. עיניה היו שקועות ברומן רומנטי עב כרס,
רגלייה היו מסוכלות ותחתוניה הסגולות ביצבצו מבעד שמלתה. אדי
הדליק את הסיגריה ויצא אל המרפסת. הוא ראה את בעלי הכלבים
צועקים זה על זה. אשה בגיל העמידה חצתה את השדרה בהליכה מהירה,
אוזניות אופנתיות עטפו אותה.  גם לו לא תזיק פעילות ספורטיבית,
הוא חשב, לא משנה מאיזה סוג. הוא הצית את הסיגריה והתיישב על
המעקה.

"תזהר!" אמרה לו גילי שכטמן, "זה מסוכן איך שאתה יושב..." היא
הורידה לרגע את משקפייה ונעצה בו מבט סתמי. ידיו אחזו במעקה
הברזל.

אדי שוורץ אהב סרטי אקשן. גילי שכטמן שנאה אותם. הוא אהב
להתנתק לרגע מכל הלחץ מסביב ולראות את הטובים מנצחים את הרעים
למרות הקשיים שבדרך, הוא היה זקוק לזה. הוא אהב את הוויסקי שלו
בלי קרח, הוא אהב טיולים ארוכים מחוץ לעיר, הוא אהב לשבת על
המעקה ולדעת שבכל רגע הוא יכול לעשות טעות אחת קטנה ולאבד את
הכל. זה היה המרד היחיד שיכל לו, והוא לא התכוון לוותר עליו
בכזאת קלות.

"אני יודע מה אני עושה!" הוא אמר.

גילי שכטמן הציצה בו לרגע וחזרה אל הספר שלה. "תעשה מה שאתה
רוצה," היא אמרה בתנועת יד מבטלת, "אתה כבר ילד גדול." היא
סיכלה את רגליה ואדי שוורץ הצליח לראות לשניה את ירכיה המלאות
נמתחות מתחת שמלתה הפרחונית. איברו הזדקף. הוא דמיין את עצמו
ניגש אליה, מוריד את משקפיה העבים, מביט בעיניה ההמומות, מכניס
את ראשו המיוזע אל מתחת שמלתה, משיל מעלייה את תחתוניה ותוחב
את לשונו אל תוך תוכה.

הוא קפץ מהמעקה אל הסלון ומזג לעצמו כוסית ג'יימסון קטנה. אחר
כך התיישב על הכורסא וצפה במרדף מכוניות ברחובות סן פרנסיסקו.
גילי שכטמן ישרה את שולי שמלתה וקמה אל השירותים. היא לא הביטה
בו. מבטה ריחף לרגע אל מסך הטלוויזיה, אחר כך הציצה אל המרפסת,
הניחה את הספר ליד כוס הקפה הגדולה ונעלמה. הוא הביט בגיבור
מנפץ את השמשה האחורית של רכבו ויורה בגלגלי המכונית הכסופה.
הפגיעה הייתה מדוייקת. המכונית חצתה את נתיב הנסיעה בדיוק
כשהגיחה משאית גדולה אל הצומת. אדי שוורץ התמוגג.  הגיבור יצא
מן המכונית והחל לצעוד באיטיות אל הצומת, המצלמה התמקדה בו,
כתמי זיעה מדוייקים הרטיבו את חולצתו. הוא חייך אל אהובתו
המבוהלת, החליף מחסנית באקדחו, והתקדם בזהירות לעבר המכונית
המרוסקת.

"לאן הולכים?", היא עמדה בכניסה לחדר.
"לשומקום," הוא אמר. "לאן אנחנו יכולים ללכת?"
"לשתות משהו," היא אמרה, "לאכול. מה זה חשוב לאן?"
"אז זהו, שזה חשוב!" אדי שוורץ שמע את קולו מנסר בהחלטיות את
חלל החדר.

גילי שכטמן הביטה בו בתמהון והחלה לצחוק. היא התיישבה לצידו,
הדליקה סיגריה, ועישנה אותה כשחיוך מר מקשט את פניה. אדי שוורץ
הרגיש שוב זרמים קרים מדגדגים את מכנסיו. עיניו בערו כשניגשה
אל הטלוויזיה וכיבתה אותה. הוא הדליק אותה בכעס. היא ניגשה אל
המראה הגדולה, הוציאה את השפתון מתיקה האדום, ומרחה אותו
בעדינות על שפתיה.  

"פתאום זה חשוב..." היא אמרה, "פתאום זה חשוב לו לאן הולכים!"
היא עיוותה את קולה בזלזול.

אדי שוורץ התמתח במושבו. הוא הרגיש לחץ גדול בחזהו.
"אני יכול לספר לך משהו?", הוא שאל.
"תעשה מה שאתה צריך," היא אמרה מסדרת את חזייתה מול המראה.
הוא ראה את ידה מרפרפת על פטמותיה הזקורות.

"לפני שבועיים אני יושב על המעקה ובוהה באנשים שיושבים על
הספסלים למטה. זה לילה רגיל, רגיל לחלוטין אפילו. הזקן עם היד
התותבת מטייל עם הכלב שלו, הזוג מהקומה הראשונה בדיוק מסיימים
את הליכת הערב שלהם, הילדים של השכנה ממול מתאמנים ברכיבה
איטית על האופנוע החדש שקנו. אני מוזג לעצמי כוסית וויסקי
ומשעין אותה בעדינות על המעקה. אני מדליק סיגרייה ומביט למטה,
מחפש קצת עניין, את יודעת, כמו בכל ערב...." הוא שתק לרגע. היא
סידרה את קווצות שיערה.

" 'קפוץ!', אומר לי קול החלטי, 'קפוץ אדי! קפוץ עכשיו! זה
הצ'אנס האחרון שלך...'. אני מציץ בזהירות למטה אבל אין שם אף
אחד, גם המרפסת ריקה. 'קפוץ אדי!', הקול ממשיך להפציר בי,
'גמור עם זה בן אדם, אין לך סיבה אחת טובה להשאר פה.' " הוא
ניגש לארון המשקאות ופתח אותו, היא הנידה בשלילה כשהצביע על
בקבוק הוויסקי.

"הקול נעלם. אני שואל אותו כמה שאלות אבל הוא כבר לא שם. הוא
איננו. אני חושב על החיים שלי, אני רואה אותם פתאום באור ברור,
אני מאיר עליהם עם פנס. הם לא נראים לי מעניינים החיים שלי, אם
להיות כנה, הם לא נראים לי שווים יריקה! אני מסתכל למטה
ומתלבט. פתאום אני קולט שאני יושב על המעקה ומתלבט אם לגמור על
החיים שלי, זה עניין של שניות, זה עכשיו או אף פעם לא. הידיים
שלי אוחזות בברזל, הן רועדות, הלב שלי דופק, טיפה קטנה של זיעה
חודרת לי לעין. אני רואה את הסוף שלי, אני כמעט מוכן אליו..."

רעש אופנוע חדר אל הדירה. אדי שוורץ קירב את כוס הזכוכית לפיו
וניסה לחייך.

"הידיים שלי מרפות את האחיזה שלהן. אני מרגיש קל, אני נוצה.
אין בי טיפה של פחד. 'קפוץ אדי!', אני שומע את עצמי לוחש, 'מה
יש לך לחפש פה?'. אני נשען לאחור, אני יודע שזה הדבר הנכון
לעשות, אני מחפש סיבה אחת טובה לחזור לסלון ואני לא מוצא אותה.
שני כלבים נובחים אחד על השני, הכוס לידי מחליקה ונחבטת בעוצמה
אל הרחוב. אני שומע את רעש הזכוכיות, הנשימה שלי חלקה ורגועה
כמו שלא הייתה מעולם. הכל הופך בהיר. אני חוזר אל הספה, מכבה
את האור ומביט בתקרה. עד הבוקר נשארתי לשבת שם."  
הוא חייך במבוכה וסרק במבט חפוז את חיטובי רגלייה.

גילי שכטמן הסבה את מבטה מן הראי ונעצה בו את אישוניה. מעולם
לא דיבר אליה כך. אל איש מעולם לא דיבר כך. הגיבור נשכב על
האדמה הקשה ואיש מרושע עם סכין גדולה גהר מעליו וקירב את הסכין
לצווארו. אהובתו זעקה לעזרה. הוא שלח את ידו לאחור אל יתד שראה
לפתע, עקר אותה מן האדמה ונעץ אותה בליבו של האיש המרושע. אחר
כך קם, הביט באהובתו בתחינה והחל לצעוד לעברה. חולצתו הייתה
מגואלת בדם.

אדי שוורץ נאנח בסיפוק. הוא כיבה את מקלט הטלוויזיה.
"אתה חושב שנצליח לאהוב פעם?" היא שאלה ותחבה את ידה בהיסוס
בשיערו.
"אני לא יודע," הוא אמר. "אני ממש לא יודע..."