רכבנו על האופניים. גשם חזק מסביב. בקושי הצלחתי לפתוח את
העיינים מרוב גשם. העפתי מבט אל תומר. למרות שהכל היה רטוב
איכשהו הייתה לי הרגשה שהיו אלה דמעות בעיניו. היישרתי מבטי
חזרה אל הדרך והגברתי את המהירות. בעוד אנחנו רוכבים על
האופניים רכב הגיע ונסע לצידנו. הנהגת היתה אישה והיא התחילה
לצפור לנו וסימנה לנו לעצור בצד. -"תמשיך לסוע!!" תומר צעק
אליי. אבל עינייה של הנהגת שבאותן שניות נראו לי כעיני מלאך
פשוט שבו אותי ועצרתי.
תומר ראה אותי עוצר ועשה גם כן כעבור 50 מטר. האשה עצרה את
מכוניתה ופתחה את החלון. -"מה אתם רוכבים בגשם כזה?"
-"אנחנו בדרך לאילת."
-"מעוניינים בטרמפ?" היא חייכה אליי חיוך שיש רק לנשים.
-"אממ..אממ" באותו רגע הגיע תומר שעצר אחריי וחזר לכיוון האוטו
וישר צעק -"בטח שאנחנו רוצים!!"
-"אז תעלו אני גם בדרך לשם ואין לי בעיה גם לשים את האופניים
שלכם בתא מטען" אמרה כאילו בדרך אגב.
-"אני מקדימה!" צעק רונן שרק לפני זמן קצר הייתי בטוח שעבר
חוויה שתשנה אותו לתמיד. אבל כנראה שלא כך היה ואולי אני שמח
כי זה תומר שאני מכיר.
האישה הציגה את עצמה בפנינו ואמרה שקוראים לה ג'ניפר.
תומר נכנס ישר פנימה והתחיל להתחמם בעזרת המזגן. אני עזרתי
לג'ניפר לקשור את האופניים. חולצתה נתרטבה מהגשם ושדייה בלטו
דרך הבד. לא יכולתי שלא להסתכל אבל ג'ניפר הייתה עסוקה בקשירת
האופניים ובסוף גם הכרחתי את עצמי לעשות כך ולהתמקד במה
שחשוב.
נכנסתי למושב האחורי באוטו. ג'ניפר נכנסה התניעה את האוטו
ובמהירות מסחררת התחילה להתקדם למחוז חפצינו-אילת.
עוד אנחנו נוסעים תומר התחיל עם שאלותיו המעצבנות.
-"תגידי לי בת כמה את?" -"26, ומה אתכם מה ילדים כמוכם רוכבים
על האופניים לאילת?"
-"הלו הלו אני בן 17 עוד מעט!!" גער בה תומר "ואנחנו בדרך
למבצע מיוחד..אחחח!!" תומר הרגל שלי בועטת בו בגב דרך המושב.
-"תומר תנסה טיפה לשתוק...או  קיי???" אמרתי בחריקת שיניים.
-"מממ..מה כבר יש לכם להסתיר? אתם נראים לי ממש חמודים."
-"טיפוסי...נמאס לנו להיות חמודים. אנחנו סתם שני ילדים
משועממים שנוסעים לאילת. דרך אגב תודה על הטרמפ."
-"אתם יכולים לקרוא לי ג'ניפר. דרך אגב באיזה מלון אתם תהיו?"
אני ותומר הסתכלנו אחד על השני ולא ידעמו מה לענות לה.
ג'ניפר כנראה עלתה על זה שאנחנו לא בדיוק מתוכננים והשיבה:
-"תשמעו אני בדיוק קיבלתי עבודה בצוות בידור במלון נחמד ואם
תרצו תוכלו לישון אצלי בחדר לכמה ימים."
כל העניין נראה לי חשוד, אבל שמחתי ורק חייכתי לעברה דרך המראה
אבל לא כולם בעלי כושר טאקט כמוני...
-"וואי באמת איזה יופי!!! יאללה אנחנו באים איתך!" צעק תומר
בצעקה שהדהדה ברחבי האוטו.
היא חייכה שוב בחיוך המקסים הזה שלה. לא ידעתי אם זה חיוך
שנגרם מטמטומו הגוה של תומר או שהיא פשוט חושבת לעצה שהיא
הכניסה את עצמה לחתיכת בור כי היא לא חשבה שניקח את ההצעה
שלה.
דממה השתררה. יכולתי לשמוע את המגבים הפועלים בחוזקה מפנים את
טיפות הגשם מהשמשה עד שתומר כרגיל בלי לשאול הדליק את הרדיו.
השיר היה WONDERWALL של אואזיס וכולם שתקו ואני כאילו שמעתי
איך כולם מתרכזים בו ושרים אותו בתוך ראשם. מרחוק היה נדמה לי
שראיתי מטוס של ארקיע שבדרך כלל מסמל הגעה לאילת אבל לא רציתי
עדיין לחשוב על כל העניין כי כאמור יש הרבהמה לחשוב ואני מקבל
בקלות כאבי ראש.

                          המשך יבוא ממש בקרוב