סיפרו עליו על השאח עבאס, שליט אפגניסטן, איראן, טוראן ועוד
כמה ארצות ( לצערי הרב לא מצאתי באנציקלופדיה באלו שנים שלט,
אבל בשביל סיפור קצר, מספיק השם) שהוא היה שליט צדק ודאג
לנתיניו. ועל מנת לדעת, מה חושבים נתיניו עליו, איך הם
מרגישים, מה חסר להם, נהג, מבלי שאיש מאנשי החצר להתחפש ( אני
מזכיר לכם את הסיפור: "המלך קאזימיש ובת החייט), להתחמק
מהארמון ולשוטט ברחובות, כדי לשמוע מפי העם מהחסר לו. התחפושת
החביבה עליו הייתה של דרוויש (= נזיר מוסלמי החי חיי עוני
ופרישות), כי הגלימה  השחורה והברדבס כיסו לגמרי את גופו
ופניו.
פעם בשעת נדודים בתוך רובעים מרוחקים ולא ידועים, תעה, ולאן
שפנה  קיבלו את פניו סמטאות צרות, חשוכות ולפעמים ללא מוצא.
בינתיים ירדה החשכה וגשם  פתאומי הפך את הרחובות לשלוליות. תוך
יאוש גישש בתוך החשכה ולפתע קרה נס ולא רחוק ממנו נראה אור
הבוקע מתוך החלון. הוא מיהר בכיוון הזה וכאשר התקרב, שמע כבר
מרחוק שירה עליזה מלווה בתיפוף בטמבור.
הגשם שהתחזק החריש את דפיקתו בדלת והוא הספיק עוד לשמוע קול
עליז של גבר המזמר:
"ואם על שולחני לא מגישים בשר
של שור הבר
ולכוסות לא מוזגים יין משומר
אין דבר!
אני מסתפק במה שיש
והעצב אותי לעולם לא כובש."
הפעם  דפק ה'דרוויש' ביתר כוח והדלת מיד נפתחה. רק איש אחד היה
בחדרו ועל השולחן  מונחת הייתה ארוחת ערב צנועה.
"ערב טוב", פתח הדרוויש, "התסכים לארחני. בחוץ  יורד גשם ואני
לצערי הרב תעיתי בדרכי."
"ברוך השם, שבאת, אורחי היקר. לכבוד לי לארח אותך ולקיים מצווה
חשובה של הכנסת אורחים. אנא הורד ממך את הגלימה הרטובה, שב ליד
שולחני ותתכבד בארוחה צנועה שלי, שתספיק לשנינו. מבגדיך רואה
אני שאתה דרוויש, החי חיי עוני ופרישות ואם כך לא אפנק אותך. א
ני לידיעתך נוטל מהחיים כל מה שהם יכולים להגיש לי ובכל מצב
שמח בחלקי. אנא הורד את הברדס הרטוב, שיפריע  לפיך לטעום
משהו."
"צר לי, שאינני יכול להסיר את הברדס. התסכים שאסור לחדר הסמוך
       ואחליף את הברדס במסכה, שאני חובש?"
"כרצונך, אורחי הנכבד. תאמר לי, האם במקרה את  מסתתר מפני
החוק?"
"חלילה לי, רק נדרתי נדר, שאיש לא יראה את פני המכוערים. אבל
לו באמת  ברחתי מפני החוק, האם  בתור שומר חוק, הייתי מוסר
אותי לשלטונות?"
"חלילה לי. מצוות הכנסת אורחים גדולה מכל החוקים  ועתה הנך
אורחי הנכבד. לא רבים אורחים, שפוקדים את ביתי."
"המותר לי לדעת, במה אתה עוסק?
"בהחלט. אני  הולך ממקום למקום ואף יורד לכפרים ומתקן נעליים
ולפעמים מזדמן לי, בעל כסף, שמזמין אצלי מגפיים אפרידיים, שזו
בעצם עיסוקי.
אך ביום רגיל, כשאני מרוויח רק פרוטות ספורות, אני מכין ארוחת
ערב ומנעים את זמני בשירה עליזה, שמרוממת את רוחי ומשכיחה את
המציאות."
גמר הדרוויש לאכול, הודה למארחו, לבש שוב את גלימתו והפטיר:
"שומע אני שהגשם נפסק, אשוב לביתי. אודה לך, אם רק תראה לי את
הכיוון לשכונה פלונית."
יצא אתו הסנדלר והסביר לו, איך יגיע בלי סיבוכים לשכונה שביקש.
הודה לו עוד פעם והדרוויש ואחר כך שאל אותו, כדרך אגב:
"ומה תעשה מחר?"
"ברוך השם! אלוהים גדול והוא יכוון את  מעשי", ענה לו תוך
בטחון  הסנדלר.
"המותר לי לדעת, מי היה מארחי הנדיב?" שאל הדרוויש. "
"לרשותך תמיד, יצחק ברוך השם,  מתקן נעליים  ומכין מגפיים
אפרידיים", ענה לו ברוך השם בגאווה.
"אין מארח כמוך ומחר עוד אשוב " הבטיח לו הדרוויש המסתורי.
"תמיד תהיה אורחי הנכבד!" הייתה תשובתו של  ברוך השם.
למחרת בבוקר  נשמעה הודעתו של הכרוז, מטעם השאח, האוסרת  תיקון
נעליים ועשיית מגפיים אפרידיים, בלי רשיון מטעם המפקח על
עשייה ואישור מטעם ראש העיר, שהוא ערב לאיש, שהוא אינו רמאי
ועוד ועוד.
יצחק ברוך השם לא היסס זמן רב. בהיותו מהיר החלטה, ניגש מיד
לבעלי בתים אחדים והציע להם להביא בשבילם מים מהבאר הרחוקה.
וכאשר הסכימו,  טרח במשך כל היום, הרוויח פרוטות ספורות ובהן
רכש בחנות של המכיר  מזון לארוחת הערב.
כשלפנות ערב התקרב  השאח בבגדי דרוויש לבקתה הדלה של ברוך השם,
שמע כבר מרחוק, כאילו מאום לא קרה, שירה עליזה:
"באחו שלי בוערת אש
ואני מסתפק במה  שיש,
ועל שולחני ארוחה, מספיק ודי
היא מספיקה גם לאורחי  
ולכן אני תמיד שמח..."
הדפיקה בדלת הפסיקה את השירה העליזה, המלווה בתיפוף חזק בסיר (
זה היה הטמבור של ברוך השם).
"ערב טוב, אדון ברוך השם. אני  שומע שאתה שמח, כרגיל ועל
שולחנך ארוחת ערב, כמו תמיד. האם לא שמעת על פקודתו של השאח,
שאסור לתקן נעליים , בלי רשות מיוחדת או ששמעת ועברת ביודעים
על החוק הלט צודק זה?"
"חלילה לי לעבור על חוקי השאח. מי אני, שאקבע, האם החוק צודק
או לא, אף אם לכאורה הוא פוגע בפרנסתי." קבע ברוך השם.
"אם כן מה עשית"
"פשוט. מיד אחרי ששמעתי את הכרוז. מיהרתי לכמה בעלי בתים,
שאבתי בשבילם מים והבאתי לביתם ובכסף שהרווחתי קניתי מזון
לארוחה זו."
"אין כמוך" שיבח אותו הדרוויש, הוא השאח עבאס. הוא חייך לעצמו,
כשמחשבה צצה במוחו, אכל להנאתו, ברך את הסנדלר, שהפך לשואב
המים והלך הביתה.
ולמחרת בבוקר רעם קולו של הכרוז, בשם השאח הכביר עבאס, שמהיום
והלאה אסור לשאוב מים בשביל  אנשים זרים.
כששמע יצחק ברוך השם את הפקודה החסרה כל הגיון, לא נבהל ומיד
הציע לכמה בעלי בתים, שהוא יחטוב בשבילו עצים מתוך היער הרחוק
זאת עשה  ובשכר הדל שקיבל קנה בחנות מזון לארוחה. וכאשר לפנות
ערב התקרב הדרוויש, הוא השאח עבאס  לבקתה הדלה של ברוך השם.
נדהם, כששמע כבר מרחוק שיר לעג של נדון למות מרעב:
"ואם יבקר אותי המלאך השחור
אגיד לו: "ידידי, אני עוד לא בבור,
הבט עלי, אני עדיין נושם
ומסוגל לברך: ברוך השם,
אני עדיין בחיי שמח..."
וכרגיל הדפיקה בדלת הפסיקה את שירתו העליזה:
"ערב טוב, אדון ברוך השם, האם לא שמעת את הכרוז , האוסר על
שאיבת מים?"
"שמעתי, שמעתי" ענה לו בחיוך ברוך השם, מיד כשהכרוז גמר
להודיע, ניגשתי לבעלי הבתים והצעתי להם לחטוב בשבילם  כמה
חבילות עצים. הם שמחו מאוד ואף שילמו לי ביד רחבה, כי מי יצא
בקור כזה מהבית ולכן מסוגל אני ללעוג למלאך  השחור, המנסה לחסל
אותי על ידי רעב אכזרי."
"אני מתחיל להעריך אותך, אדון ברוך השם" הצהיר הדרוויש, הוא
השאח עבאס, "אינך לא נכנע כל כך בקלות למכות, שמנחיתים עליך."
"לעולם לא אכנע, כל עוד אני בוטח בשם" הייתה תשובתו של ברוך
השם.
ולמחרת הגביר השאח את הלחץ על דלת העם והכריז על ידי כרוזיו,
שכל חוטבי עצים, עליהם להפסיק את מלאכתם ועליהם להתגייס
לשמירה.  
הלך ברוך השם עם  קבוצת חוטבי העצים לארמונו של השאח. שם מסרו
לו חרב, עשויה פלדה  יקרה ושלחו אותו למשמר. בערב ניגש  הסנדלר
לשעבר לחנות של המכר ומסר לו  את להב החרב היקר כעירבון.
תמורתו קיבל את מנת מזונו הרגילה ושמח כאין כמוהו הלך הביתה.
בבית מצא חתיכת קרש ובסכינו החד  התקין ממנו להב  שהדביק לניצב
החרב. ובעת  עבודתו, שדרשה דיוק, לא התאפק ופתח בזמר:
"מה לי  חרב , מה שריון,
אני שמח וארון,
כל עוד על שולחני  מזון,
שום גזירה  אותי לא תחסל,
כל עוד מגן עלי האל,
ברוך השם..."
דפיקה בדלת הפסיקה כרגיל את שירתו וכאשר נכנס הדרוויש, גילה
מיד את מעשהו של הסנדלר:
"מה אתה עושה? היודע אתה מה העונש בעד השחתת נשק של השאח? ואם
תצטרך מחר להשתמש בו, מה תעשה?"
"ברוך השם יום יום והוא  מעניק עצה ומגן על בני עמו" ענה לו
בשלווה ברוך השם.
ישבו השנים, סעדו כרגיל,  שוחחו על הא ודא ובבוא הזמן נפרד
ממנו הדרוויש, כשחיוך מסתורי על פניו וכאשר התרחק מהבקתה הדלה,
שפשף את ידיו ונהם לעצמו:" זה סופך  סנדלר עלוב ויהיר. הפעם
מתחת יותר מדי את החבל והוא ייכרך סביב לצווארך. נראה,  איך
הפעם תוציא את ראשך ממנו."
למחרת, כאשר ניצב הסנדלר  בחדר המשמר, קרא לו  מפקד המשמר, מסר
לידיו אסיר והודיע לו:
" האיש הזה  זלזל בכל  הוראות השאח ועסק במה שעסק, בניגוד
לפקודה המפורשת של מלכנו ולכו על מנת  כולם יראו ויראו, נדון
למוות ואתה  תערוף בנוכחות כל העם, שיבוא לראות, את ראשו של
המורד!"
ענה לו יצחק ברוך השם:
"מימי לא הרגתי איש ואינני מסוגל להרוג. אני יכול..."
"אל תתווכח אתי. זאת היא פקודה של  השאח, השליט הכביר, שהמחוצף
הזה העיז למרוד בו."
יצא יצחק ברוך השם עם  אסירו למגרש הוצאות להורג ושם ניצב כבר
המון רב, המצפה להוצאה להורג של מורד מסוכן. הרכין הנדון למוות
את ראשו מעל בול העץ .באותו הרגע נשא יצחק ברוך השם את ידיו
לשמים וקרא בקול גדול:,
אלוהים שבשמים, שכל העמים קוראים לך בשמות שונים, אך איש אינו
יודע את שמך הגדול. אתה המולך בשמים ובארץ יודע היטב, כי אני
אינני רוצח ולא מוציא להורג אנשים חפים מפשע. אנא, תן לי סימן
וידע כל העם הניצב כאן, שאלוהי צדק הנך. ראה את חרבי, שצריכה
לערוף את ראשו של עלוב זה, שרק רצה להתפרנס ולא למות מות רעב.
אם אמנם  פשע האיש, שעבר על  פקודתו של  השאח הגדול,   יהיה נא
להב חרבי מפלדה חדה וראשו אערוף, כפי שציוויתני, אך אם פקודתו
של השאח, שהוא אחרי הכל בשר הדם, שלא תמיד רואה את סבלו של העם
הרעב ואינו  יכול לא לפרנס את  האישה וילדיה אינה צודקת  והאיש
בעיניך נקי מכל עוון,  תהפוך נא הפלדה החדה לקרש של עץ פשוט.
אני בוטח בך השוכן בשמים. ראו נא!"
הוא שלף את  הניצב והנה  בתוך הנרתיק  נמצא קרש פשוט, בצורת
להב החרב, אבל  לא  מפלדה.
הריע העם כולו למראה הנס הגדול, שכולם במו עיניהם היו עדים
והאסיר  שוחרר.
חזר יצחק ברוך השם לחדר המשמר ורק נכנס  הודיע לו הממונה על
המשמר, שהשאח בעצמו ובכבודו רוצה שייגש אליו.
כאשר נכנס  לחדרו של  השאח,  יצא השליט לקראתו, חיבק את ראשו
ונשק על פיו, כמו  לקרוב ביותר:
"איש  היקר, מודה אני בכל לבי, שעל אף כל  כוחותיי העומדים
לרשותי, ניצחת
אותי פעמיים!"      
" איך זה?" נדהם  הסנדלר יצחק ברוך השם.
"השכחת, כשרק באת לכבול ונאלצת להיות קבצן וידידך, ששיבח אותי
כל יום קיבל ממני שלוש אבנים טובות בלחמו, אך הוא משום מה
התחלף אתך בלחמים..."
"אהה" צחק יצחק ברוך השם, "הרי תמורת שלוש האבנים,  שהשם מסר
לי, רכשתי לי את ביתי והתפרנסתי, מבלי לעבוד שלושה חדשים ומתי
פעם השנייה?"
"השכחת את  הדרוויש, שהתארח אצלך  כל ערב ואחרי כל ביקור שלו,
גזר השאח עליך גזירות חדשות ואתה על אף הכל, שרת שירים
עליזים..."
"אתה הייתה האיש עם הברדס. רק השאח מסוגל להרשות לעצמו במשך
שבוע ימים לחגוג פורים. אמנם עכשיו נזכר אני בקולך. אם כן מה
הגזירה שתטיל עלי עכשיו, לאחר שהיית  עד, איך התחמקתי מכל
הגזירות שלך?"
"גזירה? לא ידידי היקר. עכשיו  גוזר אני עליך שמהיום והלאה
תעזוב את הבקתה העלובה שלך ותעבור לארמוני ותהיה לי יועץ אישי,
איך עלי להתנהג, מה עלי לעשות, כדי  שעמי יעריך אותי. ועוד דבר
אחד. הריני מצהיר לפניך, שמהיום והלאה תמה פרשת התחפשויות
ונדודים ברבעים הרחוקים. אני סומך עליך, שאתה מכיר יותר טוב
ממני את  צרכי העם ותדריך אותי מה לעשות".
"דבר ראשון, שליט השליטים הכל יכול בארצות שבשליטתך, תבטל ממחר
את כל הגזירות שגזרת על ציבור גדול של דלי העם, המרוויחים
פרוטות ספורות, כדי לפרנס. אני מתכוון למתקני נעליים, חוטבי
העצים, שואבי מים ועוד ועוד, שעל מנת לנסות את כוח סבלי, פגעת
גם בהם."
"מחר בבוקר יודיע הכרוז  שכל הגזירות שגזרתי, בטלות ומבוטלות
ומה עוד?"
ברוך ה' יום יום. מחר הוא יום חדש וברוך השם האל המולך בשמים
ובארץ ידריך את שנינו, איך  להיטיב עם   דלי העם הסובלים"
"כדבריך, יועצי היקר, ממחר נתחיל  שנינו בעזרתך, לבנות את
החיים, על מנת, שכל אזרחי מדינתי, בעת שיסעדו את ארוחת הערב,
ישירו לצלילי טמבור, מאושרים ושמחים בחלקם."